לשכת הסופר · סימן ב׳, י׳

יסייע לו הישראל. לשון ר"ב בסה"ת ואם גוי מעבדן וישראל עומד ע"ג ומסייעו מסייע זה יש בו ממש דנכרי אדעתא דישראל עביד וכו'. והרא"ש מביא דבריו וכתב וז"ל ונהגו העם כמ"ש הר"ב כי אין עבדנין ישראלים מצויין בכל המקומות וכן הדעת מכרעת דבגט וכו' אבל בעיבוד לא בעינין אלא בתחלת העיבוד כשישים העור לתוך הסיד שיאמר אז אני עושה כך לשם ס"ת וזה יעשה הגוי לשם ישראל כשיאמר לו עשה כך וכו' עכ"ל. הנה מוכח מדבריו דאפי' סיוע אינו צריך (וע' מ"ש בזה בביאור מרדכי) והב"י תמה על הרא"ש וז"ל. ואני תמה למה כתב שנהגו כהר"ב לפי שאין עבדנין ישראל מצויין וכי אין עבדנין ישראל מצויין מאי הוי הא כיון שאינו צריך לשמה אלא בתחלת העיבוד יניחן הישראל תוך הסיד לשמה ואח"כ יעבדם הגוי והוו מעובדין לשמה גם לדעת הרמב"ם (ותירוצו דחוק ע"ש) ולפענ"ד נ"ל דס"ל להרא"ש דהא דסגי בתחלת העיבוד לשמה זהו רק כשזה המתחיל העיבוד גמר כל העיבוד בזה אמרינן דכל העבודות בתר העבודה הראשונה גרירי וכל העבודות שהיא עושה על דעת העבודה הראשונה הוא עושה. אבל אם אחד עשה תחלה עבודה אחת לשמה ואח"כ בא אדם אחר וגמר שאר העבודות בסתם בכה"ג לא אמרינן דבתר העבודה הראשונה גרירי דפנים חדשות באו לכאן. וכמש"ל אי"ה בסי' ד' סק"ג בשם תשו' ב"י בלשמה דכתיבה ע"ש: ולפי"ז יצא לנו לכאורה דבר חדש דאם הישראל לבדו מניח את העורות לתוך הסיד גרע טפי מאלו הניחן הגוי לבדו. והמג"א בסי' ל"ב ס"ק י"ג כתב בשם הג"מ דאם נותנו מתחלה בעיבוד לשם קדושה מניח את העכו"ם להוציא לתקנו וא"צ לסייע עוד. וע"ש בלבושי שרד וצ"ע (שוב ראיתי כי הב"ח כתב לתרץ קושי' הב"י בסגנון אחר ע"ש):