לשכת הסופר · סימן ט״ז, ג׳

פרשה אחת כשירה וכו'. זהו לשון הרמב"ם. ולפע"ד הלכתא רבתא איכא למשמע מני'. הנה פעם אחת נשאלתי בס"ת אשר בפ' אחרי מות שיש שם אחד עשר סתומות סמוכות בין אחת לחברתה רק פסוק א' ערות אביך וגו' ערות אשת אביך וגו' וכתבן הסופר באופן שהפסקות הסתומות היו באמצע כל שורה זו כנגד זו ומן הצדדין כתב עד שהי' נראה ממש כמו שירת האזינו. ובהשקפה ראשונה עלה בדעתי לפסול מחמת לשון הש"ע שכ' או שכתב שאר הכתב כשירה פסול. שוב נתתי אל לבי כי דעת הריב"ש אינה כן. שהכ"מ בפ' ח' מביאו (והוא בסי' רפ"ו) שכתב וז"ל וכ"ת אם ריוח השירה כשיעור פרשה למה אמרו שאם כתבה כשירה פסולה תיפוק לי' משום שעשה פרשה במקום שאין בה פרשה דודאי נראה שפוסל דלא גרע מפתוחה שעשאה סתומה או סתומה שעשאה פתוחה הא לא קשיא דהוה אמינא דאע"ג דבאויר אחר כשיעור פרשה פוסל כשעשה כצורת השירה עדיף טפי דנראה שאין זה פרשה אלא כסדר השירם נכתב ומש"ה אצטריך למימר דעשאה כשירה פסולה עכ"ל. ואשתומם כשעה חדא. למה לי' לדחוקי הרי הוי מצי לשנויי ברויחא דאצטריך להיכא דצריכין להיות סתומות כגון בהנך דאמרן. וכן בעשרת הדברו' שיש ששה סתומות קרובות וכן בפ' כי תבוא וכתבן באופן שהסתומות כראויות אלא שההפסקות באמצע כל שורה ושורה כנדון דידן. וע"כ נראה לפע"ד לאחר הדיוק בלשון רבינו הרמב"ם ז"ל (פ"ז הל' י"א) שכתב וז"ל או שכתב פרשה פתוחה סתומה או שכתב השירה כשאר הכתב או שכתב פרשה אחת כשירה הר"ז פסול וכו'. ולכאורה אמאי דייק וכתב שכתב פרשה אחת כשירה. הו"ל למיכתב סתם שכתב שאר הכתב כשירה. ונראה לפע"ד דדייק הכי מלשון הברייתא שבת דף ק"ג ע"ב דתני' פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה סתומה לא יעשנה פתוחה כתבה כשירה או שכ' את השירה כיוצא בה או שכ' שלא בדיו וכו'. והנה רש"י פירש כתבה לס"ת כשירה בדלוגין אריח ולבינה. אבל לפע"ד קשה לפירוש זה דא"כ אמאי אמרה כתב"ה בלשון נקבה והרי ס"ת בכל מקום (בל' חז"ל) בלשון זכר הוא. וע"כ פי' הרמב"ם כסבה כשירה נמשך למעלה וקאי אפרשה והיינו שכתב פרשה אחת שצריכין לכתבה כסדרה בלי שום הפסק והוא כתבה כשירה בהפסקות זהו פסול. וכן יתפרש הא דאית' במנחו' דף ל"א ע"ב כתבה כשירה וכו' דמוקמי' לה בס"ת הפירוש הוא שכתב פרשה אחת בס"ת כשירה. שוב ראיתי במעדני י"ט שעל מ"ש הרא"ש בהלכות קטנות הל' ס"ס סי' ו' וז"ל בפ' הבונה תניא כתבה כשירה או שכתב השירה כיוצא בה או שכתבה (בגמ' איתא שכתב) שלא בדיו הרי אלו יגנזו ומוקי בפ' הקומץ רבה בס"ת עכ"ל. ועל זה כתב הוא ז"ל וז"ל דאע"ג דקתני כתב"ה בלשון נקבה הא איכא למימר דהיינו תפלה של יד או של ראש או המזוזה עכ"ל. ודבריו תמוהים מאוד תפלה ומזוזה מאן דכר שמי' אבל מה שכתבתי דקאי אדסמיך לי' דהיינו שכתב פרשה אחת בתורה (תהי' איזה שתהי') נראה לפע"ד נכון ומדוייק בלשון הברייתא וממילא גם לשון הרמב"ם מדוייק היטב במ"ש שכתב פרשה אחת כשירה זהו פסול. והיינו משום ששינה פרשה גופה. אבל אם כתב איזה פרשיות כראוי להן אף שנראות אח"כ כשירה לית לן בה. ולפי"ז יפה הקשה הריב"ש והוכרח לתירוצו. וזה נכון וברור לפע"ד (ועמ"ש אי"ה בחלק שני בשירת הים):(ד) אריח ע"ג לבינה. פי' לבינה שיעורה ג' טפחים ואריח היא חצי לבינה כמו כן כותבין שירת הים בדמות אריח ע"ג לבינה. האריח הוא הכתב והלבינה הוא מקום הפנוי. ושירת האזינו כותבין אריח ע"ג אריח. ועיין נוב"ת סי' קע"ו: