לשכת הסופר · סימן י״ד, ז׳

אפי' כתב תיבה שלמה וכו'. רק שלא ימלא הכתב כל הגליון וכו'. כ"כ בס' בני יונה וכתב אף כי מדבר הרשב"ץ (ח"א סי' קע"ו) אינו נראה כן מ"מ מעיד הוא (התשב"ץ) דלדברי הטור מכשירין כה"ג וכיון דפסקינין כדברי הטור ה"נ יש להכשיר בזה וכו' עכ"ל. והנה במ"ס פ"ב הל' ב' הכי איתא. מניחין בין שיטה לשיטה כמלא שיטה ובין תיבה לתיבה כמלא אות ובין אות לאות כמלא שער ובין דף לדף כמלא אגודל (היינו בשאר ספרים אבל בתורה ב' אגודלין) עשה סוף הדף לתחלתו פסל עירב את האותיות או שהפסיק באמצע השם אל יקרא בו. ופי' בס' נחלת אריאל עשה סוף הדף מה שהוא בסוף הדף עשאו ג"כ התחלת הדף הב' כגון שהדף מסיים במלת ויאמר וצריך להתחיל הדף שאחריו במלת משה וכתב בסוף הדף ג"כ מלת משה לסימן שידע התחלת הדף שאחריו וכמו שעושין עתה בדפין הנדפסין וכו' עכ"ל. ובס' כסא רחמים מביא פי' זה בשם הס' רגל ישרה וקלסי'. ולפע"ד מפוקפק כי כפי הנראה מנהג זה לכתוב בסוף הדף תיבה מתחלת הדף שלאחריו אינו אלא בספר שנכתב בקונטריסים. אבל לא בספר שהוא בגלילה. וגם המשך הלשון לא אתי שפיר לפירוש זה. ונראה לפע"ד לפרש עפ"י הך דינא דבני יונה שאם האריך שיטה אחת מדף זה עד תחלת הדף שלאחריו באופן שהקורא לא ידע אם התיבה שייך לסוף דף זה או לתחלת הדף שלאחריו ובזה הוא דפסל. וגם לשון הירושלמי סוף הדף שוה לתחלתו יתפרש הכי. וגם המשך הלשון אתי שפיר (שוב הגיעני ס' נחלת יעקב וראיתי שגם הוא פי' כן. ובס' כסא רחמים כתב שאין פירושו מחוור. ולפע"ד מחוור):