קונטרס זיקה · סימן ל״ג, ב׳

לכן חושש אני שסברת רבינו דדוקא היכי דהערוה היא האשה הגמורה והנכרית הויא צרתה אז הוי צרת ערוה בזיקה, ואינה מתייבמת, אבל היכי שהאשה הנופלת כעת לפניו היא הנכרית, והערוה היא צרתה, לא אסרינן ליבומי האשה משום דהואי צרת ערוה בזיקה. ונראה לומר קצת טעם בזה, דבענין שהערוה היא הנופלת לפניו כעת והנכרית צרתה בזיקה, הלא לא עקרו רבנן משום זיקה מצות יבום, שיכולה היתה להתייבם למי שמת בעת נפילתה ליבום, לא כן היכי שהכשירה נופלת לפניו כעת, ואתה רוצה לאוסרה להתייבם משום שהזקוקה לאחיו המת היתה ערוה להיבם החי, א"כ אתה רוצה לדחות לגמרי מצות יבום מעת נפילה משום זיקה דלא הוי רק דרבנן, וזה סברא ישרה. ורמז לזה נמצא מפורש בגמרא (דף למ"ד ע"א) דאמר הא תו למה לי, היינו הך, השתא ומה התם דאחות אשה הוה צרה להנכרית אמרת נכרית אסורה, הכא דנכרית הוה צרה לאחות אשה לא כש"כ כו', תנא הך תנא ברישא והך חזיא להיתרא, הרי דאף ע"י מאמר הוי סבר תנא דלא מתסרא, וקא חזר ביה דמתסרא ע"י מאמר, אף על גב דאחות אשה צרה לנכרית נכרית אסורה, הא לענין זיקה לחודא דקילא, דבשלשה אחין נשואין ג' נכריות, ומת האחד ועשה בה שני מאמר הוי זיקת שני יבמין, וקא מיתסרא, וחולצת ולא מתייבמת, הא בזיקה לחודא לא מתסרא משום זיקת שני יבמין [ועיין רש"י דף למ"ד בזה] דוקא אם נכרית הוי צרה לאחות אשה, הא אחות אשה אם הוי צרה לנכרית לא קא מתסרא נכרית כלל, ומתייבמת: