הלכות גדולות · סימן ע״ג, א׳

(דף קלה) (חולין קלג.) עשרים וארבע מתנות כהונה נתנו לאהרן ולבניו בכלל ופרט וברית מלח כל המקיימן כאילו קיים כלל ופרט וברית מלח ואלו הן עשר במקדש וארבע בירושלים ועשר בגבולין עשר במקדש חטאת וחטאת העוף אשם ודאי ואשם תלוי זבחי שלמי ציבור ולוג שמן של מצורע מותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות. ארבע בירושלים הבכורה והבכורים ומורם מתודה ומאיל נזיר ועורות קדשים ועשר בגבולין תרומה ותרומת מעשר וחלה וראשית הגז ומתנות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור ושדה אחוזה ושדה חרמים וגזל הגר חטאת כגון חטאת יולדת וחטאת מצורע וחטאת נזיר אי נמי כד חאטי בר ישראל במיכל חלב או דם בשוגג אי נמי עבר על מצוה שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת אי נמי כגון שעירי חטאת ושעירי הרגלים ושעיר של ראש חודש כל חטאת שניתן דמה על מזבח החיצון מקריב ממנה דם ואמורים על גבי מזבח ושאר אכלי ליה זכרי כהונה דכתיב כל זכר בכהנים יאכל אותה אבל חטאת שנתן דמה לפנים להיכל כגון פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור ופר ושעיר של יוהכ"פ לשרפה אזלי (זבחים פב.) דכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו'. חטאת העוף כי חאטי בר ישראל במידי דמיחייב לאתויי עלה קרבן כשבה או שעירה ולא איפשר ליה לאתויי מייתי שתי תורים או שני בני יונה דכתיב אם לא תגיע ידו די שה וגו'. אי נמי יולדת דכתיב אם לא תגיע ידה די שה וגו' אי נמי מצורע דכתיב ואם דל הוא וגו' ומייתי להו קמי כהן דכתיב והביא אתם אל הכהן וגו'. ומליק להו כהן והיכי מליק להו כדתנן (שם סה:) כיצד היו מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו ובעולה שנים או רוב שנים ומזה דמה על קיר המזבח כדכתיב והזה מדם החטאת על קיר המזבח ובשריה אכלי ליה כהנים. אשם ודאי כגון אשם נזיר ואשם מצורע ואשם גזילות ומעילות ואשם שפחה חרופה. אשם נזיר דכתיב והזיר לה' את ימי נזרו וגו'. אשם מצורע דכתיב ולקח הכהן את הכבש האחד וגו'. אשם גזילות דכתיב נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכתיב והביא את אשמו לה' אשם מעילות דכתיב נפש כי תמעל מעל אשם שפחה חרופה דכתיב והיא שפחה נחרפת לאיש וכתיב והביא את אשמו לה' וגו' הני כולהון אשם ודאי נינהו מייתי להון קמי כהן מקריב מינייהו דם ואמורים לגבי מזבח ושארא אכלי כהני דכתיב וזאת תורת האשם וכתיב כל זכר בכהנים יאכלנו. אשם תלוי כגון שהיו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל חדא מינויהו ולא ידע מאיזה מהן אכל אי נמי נפלה ליה יבמה ובא עליה מקמי דמלו לה תלתא ירחי וילידא לשבעה ולא ידיע אי בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון מפיק לה מספיקא וחייבין באשם תלוי הני וכן כיוצא בהן הכי מקריב דם ואמורין לגבי מזבח ושארא אכלין ליה כהנים. זבחי שלמי ציבור כבשי עצרת דכתיב ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים וכתיב והניף הכהן אתם ואע"ג דכולהו שלמים קדשים קלים נינהו הני ק"ק נינהו מקריב מינייהו דם ואמורים לגבי מזבח ובשר לכהנים (זבחים צ:) וכולן כהנים רשאין לשנות באכילתן לאוכלן צלויין ושלוקין ומבושלין ולתת לתוכן תבלי חולין ותבלי תרומה דברי ר"ש ר"מ אומר לא יתנו לתוכן תבלי תרומה שלא יביאו את התרומה לידי פסול (שם צא.) מ"ט דאמר קרא למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין. גמר בשחיטת חולין לוג שמן של מצורע דכד הוה מיתסי מצורע מייתי כבש אשם ולוג שמן לקמי כהן ומניף להו מקריב לאשם ושקיל מילתא דמישחא דכתיב ולקח הכהן מלוג השמן וטביל אצבעיה במישחא ומדי מיניה שבע זימני לפני ה' ויהיב על בהונות ידיו ורגליו דמצורע ועל תנוך אזנו על דם אשם דמצורע ושארא דמשתייר בשמאליה שדי ליה על רישיה דמצורע מאי דמשתייר בלוג שקלי ליה כהני. מותר העומר דכד הוו מקרבי עומר בי"ו בניסן דכתיב וקצרתם את קצירה והוו מייתו תלתא גריוי שערי ומקלו ליה וטחני ליה ונהלי ליה בתליסרי מהולאתא ומפיק מיניה עשרון וקמיץ מיניה מלא קומצו למזבח ושארא אכלין ליה כהני דהכי אשכחן דכל מנחה דקמצי מינה מותרה לכהנים דכתיב זאת תורת המנחה הקרב וגו' וכתיב והנותר ממנה יאכלו אהרן ובניו וגו'. שתי הלחם דאמר רחמנא איתא בעצרת דכתיב ממושבותיכם תביאו וגו' הוה מניף להו בהדי שני כבשים דכתיב והניף הכהן אותם וגו' ואכלין ליה כהני. לחם הפנים דכתיב ולקחת סלת ואפית אותה וגו' ביום השבת וגו' הוה אפי להון במעלי דשבתא ולצפרא דשבתא מסדר להו על השלחן והויין עד לשבתא אחריתי ומייתו אחרניאתא ושקיל קמייתא ואכלי להו כהני דכתיב והיתה לאהרן ולבניו וגו'. שירי מנחות דכד הוה מנדב בר ישראל מנחה דכתיב ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' אי נמי כגון מנחת מחבת ומרחשת אי נמי חלות ורקיקין הוה מייתי לה לקמי כהן וקמיץ מינה מלא קומצו לגבי מזבח ושארא אכלין ליה כהני דכתיב והביאה אל בני אהרן הכהנים וגו' והנותרת וגו'. ארבע בירושלים הבכורה כי הוה מתיליד ליה לבר ישראל בכור בהמה טהורה ואפילו לכהן וללוי הוה מקרבין מיניה דמו וחלבו דכתיב אך בכור שור וגו' ובשריה אכלין ליה כהני בירושלים דהוה ליה קדשים קלים וקדשים קלים לא מתאכלין חוץ לירושלים דכתיב ובשרם יהיה לך והני מילי בכור תם אבל בעל מום דכתיב ביה וכי יהיה בו מום וגו' הוה יהיב ליה לכהן ואכיל ליה כל היכא דבעי ואי ניחא ליה לכהן למיספא לישראל מיניה ספי דכתיב בשעריך תאכלנו. בכורים דכתיב ראשית בכורי אדמתך וגו' היכי הוה עביד כדתנן (בכורים פ"ג) כיצד מפרישים את הבכורים יורד אדם לתוך שדהו ורואה אשכול שביכר תאנה שביכרה רמון שביכר קושרן במשיחה ואומר הרי אלו בכורים וכי הוה גמר הוה מייתי להו בסלי דכתיב ושמת בטנא והלכת וגו' ומאן דהוה מרחק מירושלים הוה מייבש ומייתי להו דתנן (שם) הקרובים מביאין תאנים וענבים והרחוקים מביאין גרוגרות וצימוקים ומייתי להו לקמי כהן ואמר הני קראי מן הגדתי היום עד ושמחת בכל הטוב ומניף להו כהן ואכלי להו דכתיב בכורי כל אשר בארצם וגו'. מורם מתודה דכד הוה אמר בר ישראל הרי עלי תודה סתם הוה מייתי כבש ומייתי בהדי עשרים עשרונות סלת ואפי עשרה מינייהו חמץ מכל עשרון חדא חלה ועשרה עשרונות אחריני אפי מינייהו מצה ואפי מינייהו תלתא גווני חלות ורקיקין ורבוכה מן כל מינא עשר חלות דהוו להו לחמי תודה ארבעין שקיל מנהון ארבע חלות מן חלות חדא ומן רקיקין חדא ומן רבוכה חדא מן חלות לחם חמץ חדא ויהיב לכהן דכתיב והקריב ממנו אחד מכל וגו' ושקיל מכבש חזה ושוק ויהיב לכהן ושארא דכבש וחלות אכלי ליה בעליה ומורם מאיל נזיר כד הוה מקבל עליה בר ישראל למיהוי נזיר כי הוה נזיר ירחא או שתא הוה אסיר למישקל ממזייה ולמישתי חמרא ולאיטמויי למת ולמיכל כל מדעם דנפיק מן גופנא ואפי' חלא דחמרא דכתיב מיין ושכר יזיר וכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין וגו' וכתיב ועל כל נפשות מת וגו' עד דמלו הנך יומי דפסק על נפשיה ואי לא פריש כמה יומי נקיט נזירות תלתין יומי דאמר רב מתנה (נזיר ה.) סתם נזירות שלשים יום וכי שלמין יומי נזירותיה מייתי קרבן כדכתיב והביא את קרבנו לה' כבש בן שנתו וגו' וחלות ורקיקין כדכתיב וסל מצות וגו' ושקיל ליה לאיל ומבשיל ליה בדודא וגזיז ליה נזיר למזייה ושדי ליה בנורא תותי דודא ושקיל כהן זרוע בשלה מן האיל וחדא מחלות וחדא מרקיקין כדכתיב ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וגו' ומנח להו ע"י הנזיר ומעייל כהן ידיה תותי ידיה דנזיר ומניף להו ואכיל להו כהן לחזה ושוק דאיל דכתיב קדש הוא לכהן ובתר כן שרי ליה לנזיר למישתי חמרא ולמיעבד כל דניחא ליה. עורות קדשים כגון עור דעולה דכתיב והכהן המקריב את עלת איש וגו' וכולהו עורות דקדשי קדשים לכהני בר ממאי דכתיב בהו שרפה אבל עורות קדשים קלים לבעל קרבן נינהו דתנן (זבחים קג.) עורות קדשים קלים לבעליהן ומאי נינהו קדשים קלים כגון תודה ושלמים ומעשר ופסח. ארבע בירושלים הני חמש הוו המורם מתודה ומאיל נזיר כיון דדמיין להדדי חשיב להו כחדא. עשר בגבולין תרומה דכד הוה ליה לבר ישראל ארעא וזרע ליה הוה מפריש מן כריה תרומה ויהיב לכהן שיעור תרומה עין יפה אחד מארבעים. תרומת מעשר דבתר דהוה שקיל כהן תרומה הוה מפריש מעשר ראשון אחד מעשרה ויהיב ללוי והוה מפריש לוי מההוא מעשר דיליה תרומה חד מעשרה ויהיב לכהן דכתיב ואל הלוים תדבר וגו'. חלה דכד הוה ליישא איתתא אגאנא דהוי ביה חמשת רבעים קמח דהוו ארבעין ותלתא ביעי וחומשא דביעתא מיחייבא לאפרושי מינה חלה והאידנא דליכא טהרה שקלא פורתא בריש מסא ושדיא בתנורא ומפרשא חלה אחריתי שלא תשתכח תורת חלה דאמר שמואל (בכורות כז.) אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו והני מילי באכילה אבל בנגיעה לית לן בה דאמר רבינא נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן שקלא פורתא בריש מסא ושדיא לה בתנורא והדר מפרשא חלה אחריתי ואכיל לה אפילו גדול. וביום טוב לא שדיא לה בתנורא דאין שורפין קדשים ביום טוב אלא אפיא לה ומדליא לה עד מוצאי יו"ט וקליא לה ולא מחייב לאפרושי חלתא אלא מחמשת המינין חיטין שעורין וכוסמין ושבולת שועל כוסמין גולבא שיפון דישרא שבולת שועל שובלי תעלא הני מיחייבי בחלה אבל אורז ודוחן לא ראשית הגז דכד הוה לבר ישראל קנינא דעמרא ואפילו הוי ליה חמשה פומי קנינא כי גייז להו מיחייב לאפרושי מינייהו ראשית הגז ומיתביה לכהן דכתיב וראשית גז צאנך תתן לו וכמה הוה יהיב ליה מתקל חמש איסתירי דתנן כמה נותן לו משקל חמש סלעים ביהודה שהן עשר סלעים בגליל. מתנות דמאן מישראל דהוה שחיט תורא או עיזיא או אימרא הוה מפרשא מינה דרעא דימינא ולועא וקובתא ויהיב ליה לכהן דכתיב וזה יהיה משפט הכהנים וגו' ואפילו כהן טבח דשחט לזבוני מיחייב לאפרושי כי האי גוונא דכתיב מאת זבחי הזבח ואי מחא ליה למיתן דרעא לחד כהן קיבה לחד כהן לחייה לשני כהנים שפיר דמי דאמר רב חסדא (חולין קלב:) מתנות כהונה זרוע לאחד קיבה לאחד לחיים לשנים ואי ניחא ליה לכהן למישקל בישרא חלופי מתנות הרשות בידו. פדיון הבן דכי מתיליד ליה לבר ישראל ברא מאיתתא דלא ילידת כלל אע"ג דאית ליה כמה בני מיחייב למיפרקיה כי מלו ליה תלתין יומי בחמש איסתירי דכתיב ופדוייו מבן חדש תפדה והני חמש איסתירי הויין עשרין מתקלי דהוו עשרים ותמניא זוזי ופלגא ופלגיה דדנקא בהני זוזי דידן דעשרה שבעה ואי מחא ליה לכהן לאהדרינון לאבוה דינוקא מהדר להו דתנן (בכורות נא.) ואם רצה כהן ליתנם לו במתנה רשאי וישראל דנסיב כהנת או לויה או איתתא דילידא מקמי דלינסבה איהו אף על גב דלדיליה לא הוה ליה בני כלל ומתיליד ליה ברא מחדא מהני דאמרינן לא מיחייב למיפרקיה דכתיב כל פטר רחם בבני ישראל בפטר רחם תלא רחמנא כהנת ולויה הא פטירן. והיכא דילידה בני מקמי דתינסיב ליה איפטרא לה. פדיון פטר חמור דכד מתיליד ליה לבר ישראל בוכרא מחמרא מיחייב למיפרקיה באימרא ויהיב ליה לההוא אימרא לכהן ואי לא פריק ליה באימרא מיחייב למיקטליה בנרגא מן קדליה ומיקבריה שנא' ופטר חמור תפדה בשה וגו' ודוקא דחמור אבל דסוס וגמל ושאר טמאים לא מיחייב למיפרקיה (שם ה:) ומפני מה נשתנו חמורים מכל הבהמה הטמאה שפודין אותן מפני שסייעו את ישראל בשעה שיצאו ממצרים דא"ר אלעזר אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו לפניו ששים חמורים לובים טעונין כסף וזהב של מצרים שנא' וינצלו את מצרים. שדה אחוזה דכד הוה מקדיש בר ישראל ארעא דירית מאבהתיה ואמר הא ארעא תיהוי הקדש אי הוה בעי למיפרקיה היכא דהויא ארעא כדי למזרע בה כורא דשערי פריק לה בחמשין איסתירי כספא ואי בצרא מהכין או טפיא עבדין בהדיה חושבנא לפום שיעורא דארעא חמשין איסתירי הוה קדש ואי חליף יובל ולא פרקה הויא דכהני דכתיב והיה השדה בצאתו ביובל וגו'. שדה חרמים דכד הוה אמר גברא הא ארעא. תהוי חרם לא הוה אית ליה רשותא לא לזבונה ולא למיפרקה דכתיב אך כל חרם אשר יחרה איש לה' וגו' והוה שקלי לה כהני דכתיב כל חרם בישראל לך יהיה. גזל הגר מאן דהוה גזיל ליה לגר ותבע ליה בדינא ואשתבע דלא גזלתיך ובתר דאישתבע מיית ההוא גר ולא הוה ליה וולד דאיתיליד ליה בתר דאיגייר ולבסוף איתיידע ליה לההוא דגזליה דודאי גזל מיניה אי נמי הדר בתשובה ואודי מייתי ליה לגזליה ומוסיף עליה חומשיה אי זוזא הוא מוסיף עליה חומשיה ואי חמשא זוזי הוי יהיב לכהן שיתא דכתיב ואם אין לאיש גאל וגו' והאי איש דכתיב הכא גר הוא דליכא בר ישראל דלית ליה גואלים בני או בנתא אחואתא או אחי דאבא או קריביה. כללי דכתיב כל קדשי בני ישראל לך נתתים. פרטי הני דחשבינן חדא חדא לחודיה. ברית מלח דכתיב כל תרומת הקדשים וגו'. אלו פירושי דפריש מר רב חנינאי ריש מתיבתא בשאלתא דכלך (נ"א דכלה).