הלכות גדולות · סימן ז׳, נ״ג

(שבת סו:) תנו רבנן יוצאין באבן תקומה בשבת ולא שהפילה אלא שמא תפיל ולא שעיברה אלא שמא תתעבר ותפיל רבי מאיר אומר אף משקל אבן תקומה והלכתא כרבי מאיר מדקמתרצינן אליביה הוא דכוין ותקל וקאמרינן בעי רב אשי משקל דמשקל מאי מדקא מיבעיא ליה לרב אשי משקל דמשקל מכלל דבמשקל גופיה כרבי מאיר סבירא ליה. (שבת קנז. נדרים עז:) מפירין נדרים בשבת ובלילה ובקרובים. חוטרא דמשויא כלי שרי למיפק בשבתא. הני גולמהרגי אסיר לטלטלינהו בשבתא (שבת קמה.) והלכתא כר' יוחנן דאמר אחד כבשים ואחד שלקות שסוחטין אותן בשבת לצורך השבת מותרין לאוכלן בשבת אבל אם סחטן בשבת למוצאי שבת אסורין במה דברים אמורים לגופן אבל למימיהם לא יסחוט ואם סחט נעשה כמי שסחט זיתים וענבים וחייב חטאת. מי שאחזו דם מקיזין לו דם בשבת מפני הסכנה. (שבת קט.) וכל מכה של חלל מותר לרפאותה בשבת מאן דמיחלש אי מיתבעי למיקרא ליה מילתא או למיתף ביה רוקא בשבתא שרי. והלכתא (כתובות ז.) מותר לבעול לכתחלה בשבת. (שבת פא:) אמר רבי שמעון בן לקיש צרור שעלו בו עשבים נוטלו ומקנח בו בשבת ואם תלש מאותן עשבים בשבת חייב חטאת. (שבת קח:) החושש בעיניו בשבת אסור ליתן לתוכן יין על גבן מותר ורוק תפל אפילו על גב העין אסור: