הלכות גדולות · סימן מ״ג, ו׳

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

(שם יט:) ת"ר השן מועדת לאכול את הראוי לה כיצד בהמה שנכנסה לחצר הניזק ואכלה אוכלין הראויין לאכילה ושתתה משקין הראויין לשתיה משלם נזק שלם וכן פרה שאכלה שעורין וחמור שאכל כרשינין וכלב שלקק את השמן וחזיר שאכל חתיכה של בשר משלמין נזק שלם אמר רב פפא השתא דאמרת כל מידי דלאו אורחה ואכלה ליה על ידי הדחק שמה אכילה האי שונרא דאכל תמרי וחמרא דאכל ביניתא משלמין נזק שלם. ההוא חמרא דאכל לחמא ופלסיה לסלא חייביה רבי יהודה אלחמא נזק שלה ואסלא חצי נזק ואמאי כיון דאורחיה למיכל לחמא אורחיה לפלוסי סלא דאכל והדר פליס. (שם כ.) ההוא ברחא דחזא ליפתא אפומי דדנא סריך סליק אכליה לליפתא ותבריה לדנא חייביה רבא אליפתא ואדנא נזק שלם מ"ט כיון דאורחיה למיכל ליפתא אורחיה נמי לסרוכי ומסלק. (שם כא.) אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר שנאמר ושאיה יכת שער וכל שכן היכא דדר מדעתיה ולא מחי ביה. אמר מר בר רב אשי לדידי חזי לי ומנגח כי תורא רב יוסף ואיתימא רב הונא אמר ביתא אותביה יתיב מאי בינייהו איכא בינייהו דאשתמש בה בתיבנא וציבי. ההוא גברא דבנא אפדנא אקיקלתא דיתמי אגביהה רב נחמן לאפדניה מיניה לימא קסבר רב נחמן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר התם מעיקרא קרמנאי הוו דיירי ביה ויהיב להו ליתמי דבר מועט אמר ליה ר"נ זיל פייסינהו ליתמי לא אשכח אגבהיה רב נחמן לאפדנייה. (שם כא:) הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים משלמין נזק שלם מפני שהן מועדין הכלב שנטל חררה והלך לגדיש אכל החררה והדליק את הגדיש על החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק. (שם כג:) הנך עיזי דבי תרבו דהוו קא מפסדן לרב יוסף אמר ליה לאביי ליזיל מר וליצנעינהו אמר מאי איזיל דאי אזילנא אמרי לי ליגדר מר גדרא לארעיה ואי גדר שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה בשחתרא אי נמי דנפל גודא בלילא מכריז רבה ואיתימא רב יוסף דסלקין לעילא ודנחתין לתתא הני עיזי דשוקא מתרינן בהו במרייהו זימנא תרי ותלתא אי צייתי צייתי ואי לא אמרין להו תיבו אמסחתא וקבילו זוזי. (שם) איזה הוא מועד כל שהעידו בו שלשה ימים ותם שיחזור בו שלשה ימים דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר מועד שהעידו בו שלשה פעמים ותם שהתינוקות ממשמשין בו.
נחלת הכלל · Halakhot Gedolot, Warsaw 1874

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך הלכות גדולות, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.