הלכות גדולות · סימן ל״ו, כ״ב

(שם קא:) תני תנא קמיה דרב נחמן זינתה הפסידה בלאותיה קיימין אמר ליה אם היא זינתה כליה מי זינו תני לא הפסידה בלאותיה קיימין. אמר רבה בר בר חנא א"ר יוחנן זו דברי רבי מנחם ברבי יוסי סתימתאה אבל חכמים אומרים זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימין. הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים נשאת לאחר ופסקה עמו לזון את בתה חייב לזונה חמש שנים לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזונה אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא אמה וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחת אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות נשאת הבעל חייב במזונותיה והם נותנין לה דמי מזונות מתו בנותם ניזונות מנכסים בני חורין והיא ניזונית מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב הפקחין היו כותבין על מנת שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי. אמר מר הנושא אשה ופסקה עמו וכו' עד למקום שהיא אמה. (שם קב:) אמר רב חסדא זאת אומרת בת אצל האם ודלמא משום מעשה שהיה דתניא מי שמת והניח בן קטן לאמו יורשי האב אומרים יהא גדל אצלנו והאם אומרת יהא גדל אצלי אין מניחין אותו אצל מי שראוי לירשו מעשה היה ושחטוהו בערב הפסח אם כן ניתני למקום שהיא מאי למקום שהיא אמה ש"מ בת אצל האם. (שם קג.) אלמנה שאמרה אי איפשי לזוז מבית בעלי אין היורשין יכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך אלא זנין אותה ונותנין לה מדור לפי כבודה אמרה אי איפשי לזוז מבית אבא יכולין יורשין לומר לה אם את אצלנו יש ליך מזונות אם אין את אצלנו אין לך מזונות אם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והן ילדים זנין אותה והיא בבית אביה. ת"ר משתמשת במדור כדרך שנשתמשה בחיי בעלה שכך כתב לה כל יומי מיגר ארמלותיך בביתי. תני רב יוסף בביתי ולא בבית עקתי אבל מזוני אית לה. (שם נד.) מר בר רב אשי אמר אפילו מזוני נמי לית לה ולית הלכתא כמר בר רב אשי. (שם קג.) אמר רב נחמן יתומים שמכרו במדור אלמנה לא עשו ולא כלום ומאי שנא מדרבי אסי א"ר יוחנן דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו התם לא תפישי מחיים הכא תפישא מחיים. אמר אביי נקטינן מדור אלמנה שנפל אין היורשין חייבין לבנותו ולא עוד אלא אפי' אומרת הניחו לי ואני אבננו משלי אין שומעין לה. בעי אביי שיפצה מאי תיקו. אמרה אי איפשי לזוז מבית אבא וכו' וניתבו לה כי יתבא התם מסייעא ליה לרב הונא דאמר רב הונא ברכת הבית מרובה וניתבו לה לפי ברכת הבית אין הכי נמי. אמר רב הונא לשון חכמים ברכה לשון חכמים עושר לשון חכמיה מרפא לשון חכמים ברכה הא דאמרן לשון חכמים עושר דתנן אם היה פקח שוכר את מקומו לשון חכמים מרפא דתנן לא ילעוס אדם חיטים ויתן על גבי מכתו בפסח מפני שהן מחמיצות. (שם קה:) אמר ר"פ לא לידון איניש דינא לא למאן דסני ליה ולא למאן דרחים ליה דרחים לי' לא חזי ליה חובא דסני ליה לא חזי ליה זכותא. ת"ר ושחד לא תקח אין צריך לומר שוחד ממון אלא אפילו שוחד דברים מדלא כתיב בצע לא תקח היכי דמי שוחד דברים כי הא דשמואל הוה סליק למברא אתא ההוא גברא יהב ליה ידא א"ל מאי עבידתך אמר ליה דינא אית לי אמר ליה פסילנא לך לדינא. אמימר הוה יתיב גדפא ארישיה אתא ההוא גברא שקלא א"ל מאי עיבידתך דינא אית לי אמר ליה פסילנא לך לדינא. מר עוקבא הוה שדי קמיה רוקא אתא ההוא כסיה אמר ליה מאי עבידתך דינא אית לי אמר ליה פסילנא לך לדינא. והני תלת פלוגתא דאדמון דהכא דאמרינן הלכה כאדמון לית הלכתא כוותיה (שבועות מ:) מדאיתיביה רבי אבא בר ממל לר' חייא בר אבא טענו בשור והודה לו בשה בשה והודה לו בשור פטור טענו שור ושה וחמור והודה לו באחד מהן חייב וא"ל הא מני אדמון היא ולאו דחויי קא מדחינא לך אלא תלמוד ערוך הוא בפיו של רבי יוחנן אדמון היא מדקמשנינן הכי ש"מ לית הלכתא כוותיה. (כתובות קז:) והלכתא פוסקין מזונות לאשת איש והלכתא כרב הונא דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה. והלכתא כרב זביד בקוניא דאמר רב זביד הני מאני דקוניא וכו' בהלכות פסח. (תוספתא ב"ק פי"א) האומר תנו מאתים דינר לעניים ינתנו לעניי אותה העיר רבי אחא אומר לעניי כל ישראל. האומר תנו שדה פלונית לעניים לקט שכחה ופאה לעניי אותה העיר לעניי עיר פלינית לקט שכחה ופאה לעניי עיר אחרת. (כתובות קט.) העורר על השדה והוא חתום עליה בעד אדמון אומר השני נוח לי והראשון קשה ממני וחכמים אומרים איבד את זכותו עשאה סימן לאחר איבד את זכותו אמר אביי לא שנו אלא בעד אבל דיין לא איבד את זכותו דתני רבי חייא אין העדים חותמין על השטר אלא אה כן קראוהו והדיינין חותמין אף על פי שלא קראוהו. (גיטין יט:) רב נחמן קרי סיפרי דייני וחתים דוקא רב נחמן וספרי דייני דאית להו אימתא אבל רב נחמן וספרי אחריני אי נמי ספרי דייני ואיניש אחרינא דלית להו אימתא לא. (כתובות קז:) מי שהלך למדינת היה ועמד אחד ופירנס את אשתו חנן אומר איבד את מעותיו נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול א"ר דוסא בן הרכינס כדבריהם אמר רבן יוחנן בן זכאי יפה אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי וכן הלכה. (כתובות קט.) הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תהא יושבת עד שילבין ראשה אדמון אומר יכולה היא שתאמר אלו אני פסקתי לעצמי הייתי יושבת עד שילבין ראשי אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון. תנא במה דברים אמורים בגדולה אבל בקטנה כופין אותו כופין למאן אי נימא לאב איפכא מיבעיא ליה אמר רבה כופין אותו לבעל ליתן גט. אמר רב יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו אמר ליה רבא לרב נחמן ואפילו בברייתא א"ל מי אמר במשנתנו כל מקום שאמר קאמר. א"ר זירא אמר רבה בר ירמיה שני דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו. (שם ע"ב) ההוא דאמר דיקלא לברת אזול יתמי פלוג ולא יהבו לה מידי סבר רב יוסף למימר היינו מתניתין אמר אביי מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי הכא דיקלא גבייהו היא מאי תקנתייהו ניתבו לה דיקלא והדר ניפלגו מרישא. ההוא דאמר דיקלא לברת שכיב ושבק תרי פלגי דיקלי מי קרו אינשי לתרי פלגי דיקלי דיקלא או לא א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא קרו אינשי לתרי פלגי דיקלי דיקלא. (שם קי.) איתמר שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה (דף עה) רב ששת אמר הפוכי מטרתא למה לי זה עומד בשלו וזה עומד בשלו. אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית הני מילי היכא דלא תפש אבל היכא דתפש תפש. שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל אין מוצאין מעיר לעיר ומכרך לכרך אבל באותה הארץ מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך (שם ע"ב) אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר ומוציאין מנוה הרעה לנוה היפה אבל לא מנוה היפה לנוה הרעה רבן שמעון בן גמליאל אומר אף לא מנוה הרעה לנוה היפה שהנוה היפה בודק. בשלמא מכרך לעיר לא מפיק דבכרך שכיחי כל מילי ובעיר לא שכיחי כל מילי אלא מעיר לכרך מאי טעמא לא מפני שישיבת כרכים קשה דאמר רבי יוסי ברבי חנינא מפני מה אמרו ישיבת כרכים קשה שנאמר ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים רבן שמעון בן גמליאל אומר אף לא מנוה הרעה לנוה היפה שהנוה היפה בודק מאי בודק כדשמואל דאמר שמואל שינוי וסת תחלת חולי מעיים והלכה כרבן שמעון בן גמליאל. כתוב בספר בן סירא כל ימי עני רעים בן סירא אומר אף בלילות בשפל גגים גגו ובמרום הרים כרמו ממטר גגים לגגו ומעפר כרמו לכרמים כל ימי עני רעים והא איכא שבתות וימים טובים אמר שמואל שינוי וסת תחלת חולי מעיים. (שם לט.) המפתה נותן שלשה דברים והאונס ארבעה מפתה נותן בושת ופגם וקנס ומוסיף עליו אונס שהוא נותן את הצער מה בין אונס למפתה אונס נותן את הצער מפתה אינו נותן את הצער אונס נותן מיד מפתה לכשיוציא אונס שותה בעציצו מפתה אם רצה להוציא יוציא כיצד שותה בעציצו אפילו חיגרת אפילו סומא אפילו מוכת שחין נמצא בה דבר זמה או שאינה ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה שנא' ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו. (שם מ.) יתומה שנתארסה ונתגרשה רבי אליעזר אומר האונס חייב והמפתה פטור והלכה כר"א (מקואות פ"ח) נכרית שפלטה שכבת זרע מישראל טמאה בת ישראל שפלטה שכבת זרע מן הנכרי טהורה האשה ששמשה את ביתה ירדה וטבלה ולא כיבדה את הבית כאלו לא טבלה בעל קרי שטבל ולא הטיל מים כשיטיל מים טמא רבי יוסי אומר בחולה ובזקן טמא ובילד טהור (ערכין יד:) באונס ומפתה להקל ולהחמיר כיצד אחד שאנס ופתה את הגדולה שבכהונה ואת הקטנה שבישראל נותן חמשים סלע בושת ופגם הכל לפי המבייש והמתבייש באונס כתיב ביה ונתן האיש השוכב עמה וגו' (כתובות לת:) במפתה כתיב כסף ישקל כמוהר הבתולות שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה מה להלן חמשים אף כאן חמשים מה להלן שקלים אף כאן שקלים. (כתובות מ:) ואמר רבה הנאת שכיבה חמשים מכלל דאיכא מידי אחרינא ומאי ניהו בושת ופגם (יבמות לג:) פתוי קטנה אונס הוא ואונס בישראל מישרא שרי.