(שמחות פ"א) תנו רבנן הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר אין קושרין את לחיו ואין פוקקין את נקביו ואין נותנים כלי מתכות ודבר המיקר על טבורו עד שעה שימות שנא' עד אשר לא ירתק חבל הכסף וגו' ואין סכין ואין מדיחין אותו ואין מטילין אותו על החול ולא על גבי המלח עד שעה שימות ואין מאמצים את עיניו והנוגע בו הרי זה שופך דמים למה הוא דומה לנר המטפטף כיון שנגע בו אדם כבהו. אין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו עד שעה שימות אין משמיעין עליו ואין משנין את מעשיו ר' יהודה אומר אם היה כשר משנין את מעשיו ואין שואלין שלום זה את זה בתוך העיר במה דברים אמורים בכרך קטן אבל בעיר גדולה מותר. המחותך והמסורס והנפלים ובן שמונה חי ובן תשעה מת אין מתעסקין עמהם לכל דבר. (שם פ"ב) המאבד את עצמו בדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר אין קורעין ואין חולצין עליו אבל עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים מפני שכבוד הוא לחיים כללו של דבר כל שהוא כבוד לחיים רבים מתעסקין בו וכל שאינו כבוד לחיים אין רבים מתעסקין בו. ואיזה הוא מאבד את עצמו בדעת לא שעלה לגג ונפל ומת אלא שאמר ראו שאני עולה לראש הגג ונופל ומת ראו אותו שעלה לגג ונפל ומת זה הוא בחזקת המאבד את עצמו בדעת אבל אם ראו אותו חנוק ותלוי באילן הרוג ומושלך על גבי סייפו זה הוא בחזקת המאבד את עצמו שלא בדעת וכל המאבד את עצמו שלא בדעת אין מונעין ממנו כל דבר. הרוגי ב"ד אין מתעסקין עמהם לכל דבר. (שם וסנהדרין יז.) אחיהם וקרוביהם באין ושואלים שלום הדיינין ושלום העדים כלומר שאין בלבנו עליכם כלום ודין אמת דנתם ולא היו מתאבלים אלא אוננין שאין אנינות אלא בלב ולא היו מברין עליהם שנאמר לא תאכלו על הדם. כל הפורשין מדרכי ציבור אין מתעסקין עמהם לכל דבר אחיהם וקרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ובאין ואוכלין ושותין ושמחין מפני שאבדו שונאי המקום ועליהם הכתוב אומר הלא משנאיך ה' אשנא. הרוגי מלכות אין מונעין מהם כל דבר ומאימתי מתחילין למנות להם משנתיאשו מלשאול אבל לא מלגנוב כיוצא בו מי שנפל לים ומי שטבע בנהר ומי שאכלתו חיה אין מונעין מהם כל דבר מאימתי מתחילין לו משנתיאשו מלבקש מצאוהו איברין איברין אין מונין לו עד שימצאו ראשו ורובו ר' יהודה אומר השדרה והגלגלת הן הן רובו:
הלכות גדולות · סימן כ״א, י״ז
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Halakhot Gedolot, Warsaw 1874
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך הלכות גדולות, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
