הלכות גדולות · סימן כ׳, ה׳

(שם כ.) תנו רבנן מועד עצמו עולה לו למנין שלשים ואינו עולה למנין שבעה אלמא הלכה כדברי המקיל באבל ובעי למנקט בתר רגל שבעת ימי אבל ומני שלשים מיומא דשכיב ולקמיה. ואע"ג דליכא אבילות במועד אבל דברים שבצנעא נוהג כגון תשמיש המטה. והכין אמרו משום גאון דהיכא דשכיב ליה שכבא ביו"ט ראשון או בשני או בחולא דמועדא או ביו"ט ראשון של שני ימים טובים האחרונים לא נהיג אבילות עד דנפיק יומי טבי כולהו אבל יומא בתרא דמדרבנן הוא מסלק סליק ליה למנין שבעה ואבילות לא נהיג כלל אבל שכיב ליה שכבא ביום טוב שני של יו"ט האחרון כיון דעיקר מרארא יום ראשון הוא נהיג ביה אבילות וסליק למנין שבעה דהכין אסמיכו רבנן (ברכות טז:) דעיקר אבילות מדאורייתא יום ראשון הוא דכתיב ואכלתי חטאת היום היום אסור למחר מותר וכתיב ואחריתה כיום מר וכיון דיום ראשון דאורייתא ויום אחרון ספיקא דרבנן אתי ודאי דיחיד חייל על עשה ספיקא דרבים.