הלכות גדולות · סימן א׳, קכ״ו

(ברכות מה.) שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן בי תלתא דכרכין ריפתא מיחייבין לברוכי ברכת זימון מנלן דעד דהוו תלתא א"ר אסי דאמר קרא גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו וקא גמרינן מינה דבעי מפתח גדול ברישא ומיענא אינון בתריה גדלו לה' תרין ואנא בהדייכו הא תלתא דכתיב אתי ונרוממה שמו יחדו ומאי אמר איהו ומאי עני בתריה כדתנן (ברכות מט:) כיצד מזמנין בשלשה אומר נברך ודווקא דאכלי מידי דהתירא דחזי להו לאכילה אבל אכלו טבל ומעשר ראשון שלא נטלו תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית והנכרי אין מזמנין עליהן ומאן דמזמין קאי באיסורא (סנהדרין ו:) דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר הרי שגזל סאה של חטין טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה האיך זה מברך אין זה מברך אלא מנאץ שנאמר ובוצע ברך נאץ ה' דקא עביד פשרה במצותי' דקב"ה דקאמר גזל שרי ומיתבעי לאפרושי מניה חלה והויא לה מצוה הבאה בעבירה וכל מצוה הבאה בעבירה רחמנה סנייה. (סוכה ל.) א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי מאי דכתיב כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס אמר לעבדיו תנו מכס למוכסים אמרו לו והלא כל המכס כולו שלך הוא אמר להם ממני ילמדו הכל ואל יבריחו עצמן מן המכס כך אמר הקב"ה ממני ילמדו בני ויתרחקו מן הגזל. פסק וגר שמל ולא טבל דקאכיל בהדי ישראל לא מזמנין עליה דקתני והנכרי אין מזמנין עליו ואמרינן (ברכות מז:) פשיטא דגוי אין מזמנין עליו לא נצרכה דאפילו מל ולא טבל דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול. ונשים ועבדים וקטנים מיחייבין בברכת המזון (ברכות כ.) דתנן נשים ועבדים וקטנים פטורין מקרית שמע ומן התפלין וחייבין בתפלה ובמזוזה ובברכת המזון. פסק ואי בעיין לאזמוני בהדי אנשים לא מזמנן דתנן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן ואי בעו נשים לאזמוני עם נשים מזמנין. ואם בעו נשים ועבדים לאזמוני עם הדדי לא מזמנין משום פריצותא. (ברכות מה:) דתנו רבנן נשים מזמנות לעצמן נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין. ואילו בתרי דאכלו עם הדדי חיובי לא מיחייבין לאזמוני ואי ניחא להו לאזמוני לא שבקינן להו. דאיתמר (ברכות מה.) שנים שאכלו רב ורבי יוחנן חד אמר אם רצו לזמן מזמנין וחד אמר אם רצו לזמן אין מזמנין ולא מפרש מאן מן רבנן אמר מזמנין. ומותבינן תיובתא למ"ד מזמנין ולמ"ד אין מזמנין ותרצינן ודחינן אלא מדאמר רבה בר חנה אמר רבי יוחנן שנים שאכלו אחד מהן יוצא בברכת חבירו והוינן בה מאי קמ"ל שמע ולא ענה יצא ועד השתא לא שמעינן (ע"ש) והתנן כיצד מזמנין וקיימא לן דהשומע כעונה. ואמר רבי זירא לומר שאין ברכת זימון ביניהם שמעינן מינה דאם רצו לזמן [אין מזמנין] רבי יוחנן הוא דאמר ורב ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן הילכך בתרי דכריכין ריפתא מצוה לאיפלוגי וברוכי חד חד לחודי' והני מילי דגמירי תרוייהו סדר ברכות כהלכה אבל חד גמיר ודייק וחד לא גמיר מברך ההיא דגמיר ודייק ואידך מכוין דעתיה ושמע ונפיק ידי חובתיה דאמר אביי נקטינן שנים שאכלו מצוה לחלק. תניא נמי הכי שנים שאכלו מצוה לחלק במה דברים אמורים בששניהם סופרים אבל היה אחד סופר ואחד בור מברך סופר ובור יוצא. פסק ומתבעי ליה לבור לאודועי לסופר דהוא לא קא מברך דלכוין סופר דעתיה לאפוקי נפשיה ולאפוקי לבור. (ר"ה כח:) דתניא נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע נתכוין משמיע ולא נתכוין שומע לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע ואפילו למאן דאמר מצות אין צריכות כוונה נהי דאין צריכות כוונה לצאת לשמוע צריכות דקתני גבי קרית שמע (ברכות יג.) היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא אם לאו לא יצא. ומותבינן תיובתא למאן דאמר מצות אין צריכות כוונה דהכא קא מצריך ליה כוונה ואמר מאי אם כיון לבו לקרות לקרות הא קא קרי בקורא להגיה. ומאן דבעי לאזמוני ברכת זימון וברוכי לחודיה מזמין מן נברך עד הזן (ברכות מו.) דאיתמר עד היכן ברכת זימון רב נחמן אמר עד נברך רב ששת אמר עד הזן והלכתא כרב ששת. וכד מזמנין מסיימין ברכה כל חד לדעתיה. (ברכות מו:) להיכן חוזר המברך ברכת הזימון רב זביד משמיה דאביי אמר חוזר לראש רבנן אמרי למקום שפסק והלכתא למקום שפסק. והיכא דקא בעי חד מנהון למיפק פסקין סעודתייהו ומזמנין עליה וגמר איהו ברכה כלה ונפיק וחוזרין הם ואוכלים וגומרין סעודתן ומברכין תרוייהו סדר ברכה כהלכה. והא מילתא לפנים משורת הדין היא אבל גמר סעודה דתרין מנהון ובעו למיקם דינא הוא דפסיק חד לתרין (ברכות מה:) דאמר רבה הא מילתא אמרי ואיתמר במערבא משמיה דרבי זירא שנזכר והלכה כבית שמאי ואפילו בית הלל לא קא מיפלגי אלא בשכח אבל במזיד יחזור למקומו ויברך ומאן דעביד בשכח כבית שמאי תבוא עליו ברכה משום דהלכתין כב"ש דהנהו תרי תלמידי חד עבד בשוגג כבית שמאי ואשכח ארנקא וחד עבד במזיד כבית הלל ואכליה אריא. רבה בר בר חנה הוה קא אזיל בשיארתא כרך ריפתא אשתלי ולא בריך אמר להו עכיבו לי דאנשאי יונה דדהבא הדר לדוכתיה בריך אשכח יונה דדהבא (שם נב:) והלכה כבית שמאי דאמרי מותר להשתמש בשמש עם הארץ. (שם מט:) עד כמה מזמנין עד כזית רבי יהודה אומר עד כביצה דרבי מאיר סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית ורבי יהודה סבר ואכלת ושבעת חדא מילתא היא אכילה שיש בה שביעה ואיזו זו זו כביצה ואף על גב דרבי מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה הכא הלכה כרבי מאיר דקאים ר' יוחנן בשיטתיה (שם לח:) דאמר רבי חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל כזית מליח וברך עליו תחילה וסוף. (שם כ:) דרש רב עוירא זימנין אמר לה משמיה דרבי אמי וזימנין אמר לה משמיה דר' אסי אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם כתבת בתורתך אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד ואתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ה' פניו אליך אמר להם ולא אשא פנים לישראל כתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת והן מברכין אפילו על כביצה ועל כזית. (שם מח:) אמר רב חיננא בר יהודה משמיה דרבא הלכתא עלה והשב עמהן אפילו לא אכל עמהון אלא גרוגרת אחת ולא שתה עמהון אלא כום אחד מצטרף לזמון ולהוציא רבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. פתק וכד אכיל כזית דגן מפיק ידי חובא מאן דאכלו שיעור דרבנן כוותיה או כזית או כביצה אבל אינהו אכלי עד שביעה ואיהו אכל כזית לא מפיק כזית שיעורא דאורייתא אלא מברך מאן דאכל ושבע.