שלגס דמבשלי ליה גוים אסיר למיכל מיניה, דכיון דעולה על שולחן של מלכים לאכל בו פת אסור, דישראל בורא פרי האדמה. זיתי או קונברי דכבשין גוים במיא ומלחא שרו דתניא (ע"ז לט ב) הכבשין שלהם מותרין. שמכי דחלא, אי דידיע דלא כבישין בחלא דחמרא דמנסך שרו. גזר דמבשלין ליה גוים שרו, מאי טעמא, דנאכלים כמות שהן חיים. (שם לח א) דגים קטנים מלוחין וארדי ודייסא אין בהם משום בישולי גוים. מיא דכמכא דגוים הכין מיחזו דשרו, אי משום פת, ליתה בעינה, דפת גופה דגזרו בה רבנן משום יינן וכיון דליתה בעינא ליתה לגזרה, ואי משום ניקורי דיין נסך, ליכא בנותן טעם, (שם עג א) דכי אמור יין נסך אסור ואוסר בכל שהו הני מילי במיגו כגון דנפל חמרא דאיסורא לגו חמרא דהיתירא, אבל נפל חמרא דאיסורא במידי אחרינא עד דהוי ביה בנותן טעם לא מיתסר.
הלכות גדולות · סימן א׳, ק׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Halakhot Gedolot, Warsaw 1874
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך הלכות גדולות, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.