אמר קונם בשר ויין עלי מותר בתבשיל שיש בו טעם בשר ויין ואם נדר מחמת שטעם יין ובשר קשה לו מבואר לקמן כלל שאחר זה ואם אמר קונם בשר ויין שאני טועם או שאני אוכל כיון שהוסיף בדבריו או שאמר קונם בשר זה או יין זה עלי אסור בתבשיל שיש בו טעם בשר או יין ולכן אם יש שם ישראל שרשאי לטעום ויאמר שאין בו טעם מותר לזה לאכול ואם אין שם אחר ישער בששים וה"מ מין בשאינו מינו אבל אם נתערב מין במינו אפי' באלף לא בטיל דנדרים הוי דבר שיש לו מתירין (סעיף י). ונ"ל דבזה אפי' אמר שכוונתו היה מחמת שהבשר קשה לו ולא הטעם אפ"ה אסור כיון דדיינינן ליה כאלו אמר בהדיא לאסור התבשיל לא אזלינן בתר מחשבתו כדלקמן כלל שאח"ז:
חכמת אדם · סימן צ״ו, ט׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.