האומר בשמים ובארץ ושמש וכיוצא בו הוי שבועה דרבנן וכן אם אמר בכתבי קודש אלו ולא נטלן בידו ולא אחזן בידו ולא אמר במה שכתוב בה אבל אם אמר במה שכתוב בה אפי' לא אחזן בידו הוי שבועה גמורה וכן אם אחזן בידו או שהניח ידו עליהם או שפתחן דזה הוי כאוחזן בידו ואפי' א"ב ואפי' כתב אשורית שהוא מחכמות חיצונית הוי שבועה והנשבע בתורה אפי' לא אחזה בידו ואפי' לא אמר במה שכתוב בה הוי שבועה ונ"ל דכ"ז שלא אמר הריני נשבע אלא שאמר בשמים כו' דאע"ג דאם אמר ברחום וחנון אע"פי שלא הזכיר לשון שבועה הוי שבועה גמורה כדלעיל סי' ו' וה"א דה"ה כשאמר בשמים וארץ כיון דכוונתו למי שבראם הוי נמי שבועה גמורה ע"ז כתבו הפוסקים דלא הוי שבועה גמורה אבל אם אמר הריני נשבע בשמים למה יגרע לשון שבועה בזה כיון דגם כוונתו למי שבראם וצ"ע (שם סעיף ו'):
חכמת אדם · סימן צ״ג, י״א
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.