חכמת אדם · סימן צ״ב, ג׳

המתפיס בנדר ה"ז כנדר עצמו כגון שאסר עליו דבר אחד בנדר או באיסור או שהיה מונח לפניו דבר שנאסר בנדר על אחרים שאסרו על עצמם ואמר דבר זה יהיה כזה ה"ז נתפס בנדר ואם אמר ככר זה עלי כשלחן שבמקדש או כאחד מנלי הקודש הוי נדר שהרי התפיס בדבר הנדור אבל אם נדר או נשבע בשלחן הקדש או בא' מכלי קדש אינו נדר מה"ת אלא מדרבנן צריך התרה וכן המתפיס או נודר בשלחן סתם ואין רצונו בשלחן שבמקדש אינו נדר כלל ומ"מ צריך התרה מדרבנן בע"ה (ר"ד ובש"ך ס"ק ח') אבל אם התפיס בדבר האסור ממילא אפילו אינו אסור רק מדרבנן ואמר דבר זה יהיה כזה או שאמר ככר זה יהיה כחזיר וכנבילה וכיוצא בו לא חל הנדר כלל מדאורייתא דבשלמא אם תפס בדבר הנדר אפשר לדבר זה שאעשה כזה שהרי יכול לאסור עליו דבר המותר אבל אי אפשר שיעשה דבר היתר כחזיר וכשאר איסור לפיכך האומר אסור עלי יום זה לאכול כמו שבעה עשר בתמוז וט' באב וכ"ש כיה"כ אין כאן נדר כלל מה"ת אבל אם אמר כיום שמת בו אבי או אמי כיון שאותו יום נאסר עליו ע"י נדרו שקיבל עליו להתענות הוי שפיר דבר הנדור ויכול להתפיס בו. זה הכלל כל שמשים דברים המותרים כדברים האסורים אם אותו דבר יכול לעשותו בנדר הרי אלו אסורים ואם אינו יכול לעשותו בנדר הרי אלו מותרים מה"ת דכתי' איש כי ידור נדר וקבלו חז"ל דר"ל אם יתפיס יהיה בדבר הנדור דוקא ומ"מ מדרבנן הוי נדר וצריך שאלה (סי' ר"ה ש"ך ס"ק א'):