כיון שאיסורו משום בנותיהן לכן לא גזרו אלא על יין דשכיח לשתותו אבל יין של ישראל שבשלו ולאחר שנתבשל בישול גמור על האש עד שנתמעט ע"י הריחה וכן יין של ישראל שמערבין בו דבש או פלפלין עד שנשתנה טעמו עד שעי"ז לא נקרא עוד שמו עליו ונגע בו עכו"ם מותר אפילו בשתיה אבל יין מר (שקורין ווערמיט וויין) כיון שדרך לשתותו כך דינו כיין גמור (צ"צ סי' ע"ד) (ומצאתי באורח מישיר דחולק על צ"צ וכ' דלשון כל הפוסקים משמע כיון דנשתנה טעמו לגמרי אע"פ שנקרא יין מה בכך) אבל אם בישל יין של עכו"ם וכיוצא בו אסור שהרי כבר נאסר מתחלה. ותבשיל שיש בו יין ואינו ניכר בו בעין אלא שנבלע בו אין בו משום ניסוך ולכן אם נגע בו עכו"ם לאחר שנתערב מותר ואם הוא בעין נאסר (סעיף ג' ד'). ויין מזוג דהיינו כשיש כנגדו ששה חלקים של מים בטל ומותר בשתיה. ומי בוסר נאסרים במגע עכו"ם לפי שא"א בקיאין מתי נקרא בוסר (סעיף ח'):
חכמת אדם · סימן ע״ה, י׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.