חכמת אדם · סימן ס״ז, ט׳

החמאה אעפ"י שיש פוסקים אומרים שדינו לגמרי כגבינה מ"מ אין מוחין במקום שנהגו בו היתר על פי הפוסקים המתירים ואומרים דבחמאה אין בו שום חשש שחלב טמא אינו עומד ועפי"ז נתפשט המנהג בכל אשכנז לאכלו בין חי ובין מבושל אבל במקום שנהגו בו איסור אסור לאכלו ואפי' ההולך ממקום שנהגו בו היתר למקום שנהגו בו איסור אפי' הביא עמו ממקומו אסור לאכול שם אפי' יש בו היכר דהוי כדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אבל אם הולך למקום שנהגו בו היתר אע"ג דבשאר איסורין ההולך ממקום שנהגו בו איסור למקום שנהגו בו היתר צריך לנהוג כחומרא של מקומו אבל בחמאה מקילין דס"ל דהטעם של האוסרין הוא רק מחמת שחקרו שבמקומן אינם עושים בהכשר ובמקומות שנוהגין בו היתר הוא מטעם שחקרו שנעשה בענין שאין בו חשש (ת"ח) ולפי שמסיים מוטב שיהיה כו' ולכן נהגתי שלא לאכול חי רק מבושל וכדעת הרמב"ם דאף שיש לחוש שמא יש בו מעט חלב ע"י בישול יתבטל והולך לו ואין זה מבטל איסור לכתחלה דאפשר דאין כאן איסור כלל (ש"ך) אך בזמ"הז שמענו בבירור שמזייפין החמאה בשומן של חזיר באכסניא ולכן ראוי לכל בעל נפש שלא יאכל כי אם מהחמאה שמוכרין במקומות גדולים על השוק אבל לא מה שמוכרין בבתים חתי' חתי' (ועיין בתשו' רמ"א סי' נ"ד ובמדינותינו נהגו איסור בחמאה וא"כ אין היתר אפי' ע"י בישול דדוקא במקו' שאין מנהג קבוע סמכינן על הרמב"ם דמתיר לבשל (ועיין בב"י ובת"ח) (אבל הפ"ח כתב דאפי' במקום שנהגו איסור מותר לבשל: