ומאחר שמצינו שהתירה התורה נטל"פ ולכן אפי' איסור שהוא מוטעם ומשובח מצד עצמו אלא שפוגם את תערובתו כגון חומץ של יי"נ שנפל לגריסין שהחומץ מעצמו הוא משובח אלא שפוגם הגריסין מותר שהרי מה שאנו אוסרים איסור שנתערב בהיתר הוא מחמת שהאיסור נותן טעם בהיתר וכיון שטעם זה האיסור הוא פוגם אינו חשוב טעם ומותר ואפי' אינו פוגם לגמרי עד שיהא קץ לאכלו אלא שפוגם קצת מותר דעכ"פ טעם זה הוא לפגם ואין חילוק בין שההיתר מרובה על האיסור או שהאיסור רבה על ההיתר:
חכמת אדם · סימן נ״ד, ג׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.