אבל אנו נמשכין אחר רמ"א אפי' אם כבר נפל אסור להוסיף ולבטלו אפי' בדבר שעיקרו מדרבנן. ובכל מקום שאסור לבטל ולהוסיף אם עשה כן בשוגג מותר ואם במזיד אסור למבטל ולבני ביתו אם הוא שלו וכן למי שנתבטל בשבילו אם ידע זה שנתבטל עבורו וניחא ליה אפי' לא צוה אותו לבטלו דאי שרית ליה או למי שנתבטל בשבילו חיישינן דילמא אתא למימר לנכרי שיבטלנו אבל אם לא היה שלו וגם לא נתכוין לבטל בשביל עצמו שרי למבטל דכיון שבשביל עצמו לא נתכוין וגם אינו שלו ולמי שנתכווין לבטלו אסור א"כ לא אהני מעשיו הרעים וכן אם הוא שלו וביטל בשביל אחר והאחר לא ידע מזה כלל מותר להמתבטל. ובמקום האיסור אסור למוכרו לישראל אחר אם הישראל נותן ביוקר מן הנכרי אלא יתננו בחנם או באותן הדמים שנותן הנכרי (צ"ט) (ורש"ל והט"ז בסי' צ"ט ס"ק י"ב פסקו כדעת הב"י בש"ע רק כיון שנהגו כדעת רמ"א חלילה להקל אבל אם הוסיף בדיעבד מחמ' שסבר שמותר לעשות כן יש להקל):
חכמת אדם · סימן נ״ב, ז׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.