חכמת אדם · סימן ל״א, ו׳

הכבד יש בו רבוי דם לפיכך אין לו תקנה לבשלו על ידי מליחה אלא קורעו שתי וערב ומניח חתוכו למטה או ליטול ולחתך הגידין והקנוקנות באותו צד שהמרה תלויה בו וחותך מעט מבשר הכבד עמהן דאפשר לדם לצאת דרך אותו נקב ומדיחין אותה ומולחין אותה מעט כשהיא מונחת על האש לצלותה ואחר כך ידיח אותה משום דם הדבוק בו אפילו רוצה לאכלו כך צלי וצריך לצלות עד שיהא ראוי לאכילה דהיינו חצי צלייתה ואז מותר לבשלו ואם לא הדיח ובשלה כך מותר ואם לא קרעו שתי וערב וגם לא חתך הקנוקנות אלא שניקבו הרבה פעמים בסכין לא מהני לכתחלה לבשלו אחר הצליה אבל בדיעבד שכבר נצלה ונקבה הרבה פעמים בסכין מותר לבשלו (ש"ך ס"ק ג') אבל לצלי לבד אין צריך שום חתיכה כלל. כן אנו נוהגין עפ"י רמ"א אבל הב"י מחמיר לקרעו אך לצלי לבד ואם לא קרעו קודם צליה יקרענו אחר צליה להוציא הדם ואין למלוח הכבד עם הבשר מחמת רבוי דם שבו ואפילו לבדה אין למלוח כדין מליחה מפני שהאור יבליע הדם שיצא על ידי מליחה ואם מלחה ידיחנו קודם הצלי (ע"ג) ועיין כלל ל"ד. בשר שצלו אותו אצל האש ונגעה בקדירה שיש בו תבשיל חם בין כלי מתכות ובין כ"ח יש לצדד ולהתיר התבשיל דנורא משאב שאיב כדאיתא בסי' ע"ו לענין השפוד כמו מילוי לפר"ח סימן ע"ז סק"ב אף במאכל רך והקדירה באין הפסד יש לאסור (פמ"ג סי' ק"ה בט"ז ס"ק ט"ז) והח"ד בסימן ע"ו ביאורים סק"ב כתב ע"ז דבב"י ודאי המאכל אסור דבאו"ה מבואר הטעם משום דאמרינן משרק שריק ובכ"ח לא אמרינן מישרק שריק ואף בכלי מתכות צריך עיון במ"ש דהמאכל מותר דכיון דעכשיו מבשל בקדירה אף מה שבתוך הקדירה הוי כבשול: