מי שאין לו מלח או שרוצה לאכול מהר מותר לצלות הבשר בלא מליחה שהאש שואב הדם. והמנהג להדיחו תחלה מן הדם בעין שעליו ולמלחו קצת כאשר נתחב בשפוד וצולהו מיד קודם שתתמלא המלח דם. ונהגו לכתחילה שלא להפוך השפוד תמיד כדי שיזוב הדם ובדיעבד אין לחוש אפי' הפכו כל שעת צלייתו ואסור ליתן כלי תחת הצלי לקבל השמנונית הנוטף עד שיהיה נצלה חצי צלייתו היינו שיתיבש מבחוץ דאז כבר פסק כל הדם ומה שיוצא אחר כך הוא מוהל ומותר לאכלו אף על פי שיש בו מראה אודם כ"כ עד כשהוא חותכו על הככר עובר האדמומית בככר מעבר לעבר דלאחר שצלאו חצי צלייתו אינו דם כלל ולכתחלה יזהר שלא להשהות הצלי על השפוד לאחר שהוסר מן האש דכל זמן שהוא על האש אמרינן כל מה שבולע הבשר מן השפוד חוזר ופולט דכב"כפ משא"כ לאחר שהוסר מן האש שאז אינו פולט וכן הדין לחתוך בסכין כ"ז שלא פלט כל דמו ובדיעבד מותר הצלי והשפוד והסכין (ט"ז דלא כב"ח). אבל אם צלה בשפוד בשר איסור אסור השפוד דדוקא גבי דם אמרינן משאב שאיב או כבולעו כך פולטו אך לגבי השפוד אבל לא לענין ציר ושמנונית איסור דסמכינן על הפוסקים דסבירא להו דנורא מישאב שאיב כל הדם ואינו מניחו לבלוע לא בשפוד ולא בסכין (ע"ו) ועיין לקמן כלל ל"ה:
חכמת אדם · סימן ל״א, י״ד
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.