גף העוף כיד הבהמה והילכך צריך לחתוך עצם האגפים ולמלחם וכן עצם הלחיים בעוף כן סתם הב"י. אבל אנו נוהגין כרמ"א דא"צ ליטול בעוף חוטין אלו לפי שהדם יוצא משם ע"י מליחה שהם דקין ולא עבים כשל בהמה וכן המנהג שאין נוטלין מן העוף רק חוטי צואר ובאותן יש ליזהר ליטלן משם או יחתכם עם המפרקת לשנים מיהו בדיעבד אם הוסר רק הראש מן העוף סגי ונוהגין לחתוך בירכי העופות בפרק הארכובה התחתונה משום שלפעמים נמצאים חוטין אדומים ברגלי העופות ואם לא עשה כן מותר בדיעבד אפילו נתבשלו כך אעפ"י שנמצאו חוטין אדומין שאינו אלא שומן בעלמא. ונהגו לנקר הביצים אף כשהן פחותים משלשים יום וכן להסיר משם גיד הגדול ולחתוך בהם הרבה חתיכות. ונהגו ליקח מן הכתף הבשר שקורין דרי"ז ואין בו איסור רק הוא משום מיאוס עוד נהגו בלינביל שקורין לידווץ לצלותו ולא לבשלו ואין בו איסור אם מבשלו ואפילו לכתחילה מותר וכן נוהגין להסיר העינוניתא דוורדא ולהשליכה ולא לאכלה ואין איסור בדבר. וכן נהגו לחתוך בין הפרסות של רגלי הבהמה ולהסיר משם בשר לבן ודק משום מיאוס ואם לא עשה כן אין לחוש (שם):
חכמת אדם · סימן כ״ח, י״ז
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.