חכמת אדם · סימן כ״ז, ו׳

הא דמפלגינן בין אם יכול לחזור ולחיות או לא היינו דוקא במדולדל ממש דהיינו שנעקר ממקומו לגמרי ומחובר קצת אבל אם נשבר עצם בבהמה ועוף במקום שאינו עושה טריפה כמבואר לעיל כלל כ"ד כגון שנשבר גף העוף רחוק מן הגוף וכיוצא בו מדינא אם עור ובשר חופין את רובו כמבואר שם בסי' ג' אף האבר מותר ואם אין עור ובשר חופין את רובו האבר אסור מדרבנן וליתנו לנכרי יש אוסרין ויש מתירין. וכן משמע דעת הש"ך בסי' מ"ה ס"ק י"א ובסי' ס"ב ס"ק ג' ובסוף ס"ק הנ"ל ט"ס וכצ"ל שנדפס בסי' נ"ה כו'. וצריך לחתוך האבר כולו (ר"ל כל החתיכה מהשבר מלמטה אבל הנשאר מחובר אין צריך לחתוך מדינא כלל רק מקום החתך אסור וכן כתב הש"ך סימן נ"ה סעיף קטן י"ב וכן משמע בחולין ריש פרק המקשה דדוקא אם יש לידה באברים אסור אף המיעוט הנשאר אבל מחמת שיצא רובו אפי' נשאר רק המיעוט מותר וכ"ה להדיא בפסחים פ"ה ע"ב אבר שיצא מקצתו כו' אלא שנהגו בעלי הוראות לאסור כל האבר ולא ידעתי טעם לזה) ומשום שא"א לצמצם ולכן יחתוך כ"כ שבודאי לא ישאר מאבר האסור (וזה נקרא מקום החתך) והוא אסור מדרבנן משום אמ"ה וצריך לחתכו קודם שימלחנה עם הבהמה והעוף ואם מלחו עמו צריך ס' נגד האבר וכ"ש בצלי ובשול (ולפי שכתבתי עכ"פ אין צריך לשער רק כנגד מה שאסור מדינא היינו מהשבר ולמטה ומקום החתך) ולפי מנהגנו המבואר שם בסי' ג' דאם השבירה יצא פעם א' מחיים אף אם עור ובשר חופין את רובו אסור ואם ספק אם יצא לחוץ אע"ג דנהגינן לחתוך האבר ולהשליכו אפ"ה אם מלח או נצלה או נתבשל עם אותו אבר אין לאסור אפילו ליכא ס' וכ"ש היכא דאין ריעותא בעור ובשר וחזר ונקשר אלא שלא נקשר שבר אש"י יש להתיר אפילו האבר גופי' וכן אפי' היכא דיצא בודאי לחוץ דצריך ס' בתבשיל או בנלי ומליחה נגדו אין להחמיר בו היכא דאין ס' בחתיכה נגדו לומר חנ"נ כדין איסור דבוק כמבואר בדין חנ"נ כיון דאין בו אלא מצות פרישה ודוקא דבוק ל"א אבל היכא דאין בתבשיל ס' כנגדו צריך אח"כ ס' כנגד התבשיל כיון דנ"נ תחילה דדוקא דבוק לא מחמרינן אבל חנ"נ אסור (עיין ש"ך סי' נ"ה ס"ק י"ג וע"ש ס"ק י"ד בסופו שכתב דאין להחמיר כלל כשאין ניכר ריעותא ומש"כ בס"ק י"ג דנוהגין להשליך האבר צריך לומר דר"ל כפי פשטא דלשון רמ"א):