חכמת אדם · סימן ב׳, א׳

דין שוחט שבדקו אותו ונמצא שא"י ודין מי שהוציא טרפה או דבר איסור מתחת ידו:אם בדקו איזה שוחט ובודק ונמצא שאינו יודע הרמ"א מחלק דאם נטל פעם א' קבלה וא"כ ע"כ פעם א' היה יודע ולכן מוקמינן אחזקתו ואמרינן השתא הוא דשכח אבל אם לא נטל קבלה מעולם א"כ לא היה לו חזקת יודע מעולם ולכן כל מה ששחט למפרע טרפה (והסכים עמו הב"ח וש"ך) וקצת אחרונים מחמירין דאפילו היה יודע פעם א' אין מעמידין על חזקה זו דבודאי לא שכח בפעם א' אלא שכח מעט מעט וא"כ לא ידעינן עד איזה זמן נעמידנו על חזקתו ולכן הכל אסיר אף למפרע אפילו נטל קבלה (ט"ז ופ"ח) וכו"פ מכריע דאם שכח הל' שחיטה יש להקל ולומר כפי שרגיל לשחוט בלא שהייה ודרסה כן עשה תמיד מחמת הרגל אבל אם שכח להרגיש פגימת הסכין יש להורות להחמיר. ואם יש לתלות השכחה כגון שהיה חולה או שלא עסק זמן רב בשחיטה ועי"כ שכח. פסול עד אותו זמן ומקודם לזה כשר. ואם המיר דתו ומכ"ש שאר עבירה אין אוסרין רק משעה שהמיר (סימן א' סעיף ה'):