אם ניקב הכוליא אעפ"י שהגיע הנקב תוך החריץ כשר ודוקא שניקב ע"י מחט וכיוצא בו אבל ע"י חולי לא גרע מנתמסמס וכ"ש לדידן דאין אנו בקיאין במסמוס (פ"ח) וכן בנאסר ע"י חולי דיש להחמיר (מנ"י כלל פ"ט ס"ק י' ועיין ט"ז ס"ק ב') ואם ניקב ע"י חולי שלא במקום הלבן אפילו בנתמסמס כשר (ש"ך סס"ק ב' וצ"ע אם כוונתו דווקא לדעת המחבר דס"ל בנתמסמס דהיינו' לקותא ע"י חולי צריך דוקא שיגיע למקום חריץ וא"כ לפי מה שכתבנו לעיל סי' י"ד בשם האחרונים בנתמסמס אפי' רחוק מן החריץ טריפה א"כ ה"ה כאן או כונתו כיון שכתב הב"ח דלמעשה צריך להתיישב וא"כ כיון דלהש"ע אפילו בלקותא צריך שיגיע למקום החריץ ולכן כתב דכשר וא"כ לפי מה שכתב הפ"ח דכיון דאין אנו בקיאין בהמססה יש להחמיר למעשה ואם כן יש להחמיר לגמרי כמו בלקותא):
חכמת אדם · סימן י״ח, ט״ז
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.