עון גדול הוא הנושא שם שמים לבטלה כמו שדרשו מדכתיב לא תשא שם אלהיך לשוא וגו' לפיכך אמרו השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע בפניו לשקר או שבירך ברכה שאינה צריכה חייב לנדותו מפני שהיא עובר משום נושא השם לשוא ואם לא נידוהו הוא עצמו היה חייב נידוי על שלא שם יראת אלהים לנגד עיניו להקפיד על זה וכתיב את שם ה' אלהיך תירא ובכלל יראתו הוא הוא שלא יזכיר שם שמים לבטלה לפיכך לא לבד שבועת שוא אסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדים לבטלה אסור אעפ"י שלא נשבע שהרי הכתוב מצוה ואומר לירא' את השם הנכבד והנורא ואם נידוהו הי' צריך להתירו לו מיד כדי שלא יכשלו אחרים שלא ידעו בנידוי של זה (סעיף ל"ז):
חכמת אדם · סימן קע״ב, ל׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.