אם לא רצה האבל לאכול ביום הראשון אך להתענות כדי שלא יקבל הבראה משל אחרים הרשות בידו שלא ציוה הש"י אלא לאחרים שיברוהו אבל לא מצינו שצוה עליו לאכול ואי משום טעמא שלא ימית את עצמו כבר מושבע ועומד הוא מסיני ובלילה מותר לו לאכול משלו אעפ"י שהוא סעודה ראשונה לו אע"ג דקרא סתמא כתיב ולחם אנשים לא תאכל הא כולי עלמא יאכל ומשמע מצוה היא שנוהגת באבל כשאר מצות של אבילות לפי שני הטעמים שכתבתי נראה לחז"ל דהפסוק לא מיירי אלא ביום הראשון מפני שהוא לו עיקר יום מרירותו ועיקר צורך הנחמה אינו אלא בו ביום ואח"כ כיון דדש דש לפיכך ה"ה אם קרה שלא הברוהו ביום הראשון שנמשך עד הלילה מותר לאכול בלילה משלו ואין צריך עוד הבראה:
חכמת אדם · סימן קס״ג, ז׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.