והאידנא נוהגין להקל באבילות זה של המתאבלים עמו דאין זה אלא משום כבוד המתאבלים ועכשיו נהגו כולם למחול וכן נוהגין האידנא שלא להתאבל כלל עם המתאבלים וכל המחמיר אינו אלא מן המתמיהים ואינו כמכבד האבלים אלא כלועג להם ואע"ג דמי שרוצה להחמיר על עצמו ולהתאבל על מי שאינו צריך הרשות בידו כדלקמן היינו דוקא כשמתאבל לגמרי כדין אבלות אבל בשאינו מתאבל אלא לפניו הוי כלועג לאבל ומ"מ נהגו שכל קרובי המת הפסולין לו לעדות מחמת קורבה דשאר אבל לא פסולי עדות מחמת קורבה דקדושין כדלעיל בסי' ד' מראין קצת אבלות בעצמן כל שבוע ראשונה דהיינו עד אחר שבת הראשון שאינם רוחצים כי אם בפושרין גמורים ואין משנין קצת בגדיהם כמו בשאר שבת. ואין כל הקרובים שוין בזה אם היו שני בשני או בן בנו או בן בתו לובש כל בגדי שבת חוץ מבגד עליון: וכשמת חמיו או חמותו וכן אשה שמת לה חמיה או חמותה או אבי אביו או אבי אמו וכן האשה בשביל אבי אביה או אבי אמה אינם לובשים רק כתונת לבן והאשה עוד צעיף לבן וכן המנהג שלא לילך לבית המרחץ ולא לחוף הראש גם אין לאכול חוץ לביתו לא בסעודת מצוה ולא בסעודת מריעות ולאחר שבת הראשון מותר בכל דבר בין אם מופלג או סמוך (שם):
חכמת אדם · סימן קס״א, ה׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.