חכמת אדם · סימן קנ״ט, א׳

דין על איזה טומאה מוזהר הכהן וכל דיני טומאת כהן מסי' שס"ט עד סי' שע"ב:הכהן מוזהר שלא לטמא במת שנאמר לנפש לא יטמא ומרבינן מלנפש דלאו דוקא למת בלבד אלא לכל טומאה הפורשת ממנו וכל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליו הכהן מוזהר עליו ולוקה כגון כזית מן המת ועל כזית נצל ר"ל ליחה היוצא מן המת לאחר שנתעפש או מלא תרוד רקב ועל השדרה ועל הגולגולת ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי (שיוכל לחזור ולחיות אעפ"י שאין בו כזית) ועל חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם על מגען ועל משאן ועל אהלן ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו על אלו הנזיר מגלח ואם נטמא בהם כהן ה"ז לוקה מ"הת אבל הטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן כגון הסככות (דהיינו אילן המיסך על הארץ ויש טומאה תחת ענף א' וא"י איזו הוא) והפרעות (ר"ל אבנים יוצאים מגדר וטומאה תחת א' מהן וא"י איזו) ובית הפרס (דהיינו שדה שנחרש בו קבר) וגולל ודופק (גולל רש"י ורמב"ם מפרשים שהוא מה שנותנין על הקבר לכסותו יהיה איזו דבר שיהיה אפילו בעלי חיים או אבנים ולר"ת גולל הוא מה שמעמידין על הקבר לציון שאנו קורין מצבה) ודופק (הוא מה שסומכין בהם הגולל) ורביעית דם והנוגע באהל המת או האהיל על רובע קב עצמות. וכלים הנוגעים במת. על אלו אין הנזיר מגלח ואין הכהן לוקה עליו ומ"מ איסורא איכא ולפ"ז היה אסור לכהן ליגע בכלים שנוגעים במת וכ"ש בכלי מתכות דקיי"ל מדכתיב בחלל חרב וקבלו חז"ל דחרב ה"ה כחלל והוי אבי אבות הטומאה כמת עצמו ומ"מ כבר נהגו בכל מקום כאותן הפוסקים דס"ל דאין הכהן מוזהר כלל על הכלים ואין להרהר אחר המנהג שנתפשט בכ"מ ובזמן שהיה א"י בטהרה היה אסור לכהן לילך מא"י (שס"ג):