חכמת אדם · סימן קנ״ח, כ״ט

עכשיו נוהגין שאחר שנגמר סתימת הקבר מעפר או לאחר שהפך האבל פניו מן המת חולצין מנעל וסנדל ומרחיקין מעט מן ביה"ק כדי לומר קדיש לפחות ד' אמות שהמת תופס ד"א כמש"כ לעיל ואם נקבר בלילה אין אומרים לא צדוק הדין ולא קדיש בב"הק ואומרים קדיש דהוא עתיד לחדתא עלמא ואח"כ תולשין עפר ותולשין עשבים ומשליכין אחרי גיום ורוחצין ידיהם במים ואומרים זכור כי עפר אנחנו וגם הוא רמז לתחיית המתים שיחיו מעפרם ע"ד ויציצו מעיר כעשב הארץ. וכדי לומר שאין טומאה זו נטהרה אלא בג' דברים אלו מים ואפר פרה ואזוב רמב"ן. והכלבו כ' תולשין עשבים בצרור עפרם וזורקין על ראשו דרך צער ע"ד ויזרקו עפר על ראשיהם השמימה. וי"א שיושבין ז"פ מפני שהרוחות מלוות אותו וכ"ז שיושבין בורחין ממנו ובמדינות אלו לא נהגו לישב רק ג"פ אחר שרחצו הידים ואומרים בכל פעם ויהי נועם וגומר יושב בסתר וגומר ועיין בלבוש שכתב דיש לישב ז"פ בפסוק דכי מלאכיו יצוה לך והיינו בפעם ראשון יאמר עד כי וכי בכלל ובשני כי מלאכיו ובג' כי מלאכיו יצוה ובד' עד לך ובה' עד לשמרך ובו' עד בכל ובז' דרכיך ובסופי תיבות מרומז שני מלאכי שמירה הידועים ויאמר אתה גבור וכו' ויש בזה סוד הקבלה להכרית כיחות הטומאה וכ"כ בפרישה בשם מהרש"ל וכשנקבר המת בי"ט יכולין לישב כך ג"פ כמו בחול וה"ה אם נקבר סמוך לשבת עושין כן בשבת ונוהגין להקפיד אם יכנס אדם לבית אחר קודם שירחץ וישב ג"פ ומנהג אבותינו תורה (שע"ו סעי' ד' ובש"ך) ועיין בטור סי' שע"ז דמשמע דדוקא כשחוזרין מב"הק עושין כן אבל כשמלוה וחוזר ומכ"ש כשלא היה בתוך ד"א של מת א"צ: