ישראל שנפל מאליו ומת אם יש פצעים בגופו ויצא ממנו דם וא"כ יש לחוש שמא נבלע דם הנפש בבגדיו ובמנעליו ולכן אין מטהרין אותו וקוברין אותו בבגדיו ומנעליו רק למעלה מן בגדיו כורכין אותו בסדין שקורין סובב ונוהגין לחפור במרא וחצינא בקרקע שנמצא שם ההרוג וכן כל דמו שיצא ממנו במקים קרוב לו וקוברין אותו עפר שנבלע בו הדם ומ"מ נ"ל דוקא בגדים שהוא מלובש בו קוברין אבל אם נתז מן הדם על שאר בגדים שאינו מלובש בהן וכן אם הניחוהו על כרים וכסתות ועדיין הדם יוצא א"צ קבורה אלא יכבסם היטיב היטיב עד שלא ישאר בהם רושם דם והמים ישפכו אל קברו עיין ב"א סי' : ואם לא יצא ממנו דם פושטין בגדיו ומטהרין אותו ומלבישין אותו תכריכין כשאר מתים וכן מי שנטבע במים פושטין בגדיו ודינו כשאר מתים (ש"ך בשם רש"ל וב"ח סי' שע"ה) והט"ז כ' דהמנהג לקבור הנטבעים בבגדים הנמצאים והיכא דנהוג נהוג ובמקום שאין מנהג נ"ל דיש לעשות כמש"כ הש"ך. ואפי' אם יצא ממנו דם אלא שכבר פסק ופשטו בגדיו וחי אח"ז איזה ימים ומת מטהרין אותו ועושין לו תכריכים. ונ"ל דאע"ג שהוא מלוכלך מדם שיצא ממנו אפ"ה מטהרין אותו דבודאי אין לחוש לקבור דם שיוצא מן האדם בחייו דדוקא כשיצא ממנו דם בשעת מיתה דחיישינן שמא הוא דם הנפש או נתערב בו אבל לא מה שיצא ממנו קודם מיתה בודאי:
חכמת אדם · סימן קנ״ז, י׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.