מצוה גדולה להספיד על המת כראוי ומצותו שירים קולו לאמר עליו דברים המשברים את הלב כדי להרבות בכי' וכל המוריד דמעות על אדם כשר שמת הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו וכל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים וראוי לקוברו בחייו כן הוא הגירסא בגמרא (סי' שמ"ד והש"ך ס"קא העתיק בהספדו של אדם כשר) ומזכירין שבחו ואסור להפליג שבחו יותר מדאי אלא מזכירין מדות טובות שבו ומוסיפין בהם קצת רק שלא יפליג ואם לא היו בו מדות טובות כלל לא יזכיר עליו וחכם וחסיד מזכירין מחכמתם וחסידות' וכל המזכיר למי שלא היה בו כלל או שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו גורם רעה לעצמו ולמת כי הוא לו למזכרת עון שיאמרו לא זה שזה לא היה בו אלא אפילו כך וכך עשה ומתוך כך יבואו להזכיר חטאיו ובכלל זה הכותבים שבחים ותוארים על המצבות (ת"ח) והמת יודע ושומע קלוסו כמתוך החלום וכל שאומרים בפניו יודעו עד שיסתום הגולל (שם ט"ז ס"קא) וכשם שמספידין על האנשים כך מספידין על הנשים כראוי להם ונספדת בין האנשים והחכמים ובמקים שרגילין להשכיר מקוננות להספיד חייב לשכיר להספיד על אשתו ואם לא רצה בא אביה ושוכר ומוציא ממנו בע"כ (שם):
חכמת אדם · סימן קנ״ה, ו׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
