כל העומד בשעת יציאת נשמה של כל אדם מישראל חייב לקרוע. אלא שנוהגין שקורעין בשולי הבגד כיון די"א דאפי' על אביו ועל אמו יצא בקריעה זו ולכן אע"ג דלא קיי"ל הכי בקריעת קרובים מ"מ בקריעה זו סומכין ע"ז. והטעם משום דזה דומה לרואה ס"ת שנשרף שחייב לקרוע מפני שהוא הפסד גדול וחרדה רבה ולפ"ז צריך לקרוע בין על איש בין על אשה בין על קטן. וי"א הטעם לפי שאין לך ריק בישראל שאין בו מצות ולפ"ז א"צ לקרוע על קטן ונהגו שלא לקרוע על קטן. אך בקטן שלומד מקרא לכ"ע צריך לקרוע ואפי' אם לפעמים עשה עבירה לתאבון או שמניח לעשות מצוה משום טורח. אבל הרגיל לעשות עבירה ואפילו לתאבון אין קורעין ואין מתאבלין עליו. וכ"ש על אפיקורוס. אבל שנהרג בידי ליסטים מתאבלין עליו דכיון שנהרג הוי ליה מיתתו כפרה ומתאבלין עליו (סעיף ה') ועיין לקמן כלל קנ"ו:
חכמת אדם · סימן קנ״ב, ד׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.