המחייב עצמו בקנס לצדקה ועבר צריך ליתנן לעניים שבעיר ולא יוכל לומר שיתנם לעניים אחרים ויכול הגבאי לתובעו דמקרי ממון שיש לו תובעים אבל מי שהקדיש ממון הרבה ומינה עליהם יורשיו לחלקו כטוב בעיניהם אפילו לעניי עיר אחרת מקרי ממון שאין לו תובעין ואין גבאי העיר יכולין לכוף אותם ולתובעם שיקיימו מצות המת ואע"ג דעוברים וגוזלין העניים שהרי כיון שצוה ליתן הרי ממון זה לא שייך להם רק שייך לעניים מ"מ מקרי ממון שאין לו תובעין הואיל ויכולין לחלק לכל מי שירצו ואפילו היו האפטרופסים שנים ומת א' מהם אין הקהל יכולים למנות אחר אלא זה הנשאר יעשה מה שירצה וכמו שצוה הנותן ומ"מ נהגו בקהלות למנות אבי יתומים ולפקח בעסקי אפטרופסים ע"כ גם בזה יפקחו ויראו שאין להשאיר הממון ביד א' מהם וכן המנהג כשממנים ב' גבאים ומת א' מושיבין אחר במקומו (רנ"ח סעי' ה' ובט"ז). ונ"ל דכ"ש אם רואין שאינו נוהג כשורה שהרי גם אפוטרופס שמינהו אבי היתומים והיתה שמועתו טובה והיה ישר ורודף מצות וחזר להלוך בדרכי חשך ב"ד חייבים לסלק אותו כדאי' בח"מ סי' ר"צ סעיף ו' וא"כ ה"ה בצדקה כיון שהיה בשעה שמינה אביהם אפוטרופס או גבאי בחזקת כשרות ועכשיו איתרע ודאי לא לכוונה זה נתכוין אם לא שהיה כך בשעה שמינהו דאז נתרצה לזה כמבואר שם בח"מ:
חכמת אדם · סימן קמ״ז, כ״ג
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.