חכמת אדם · סימן קל״ד, י״ב

היה חייב לחבירו מעות שהלוהו ואמר לי תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהם חטין וכיוצא בו אמר ליה צא ועשה אותם עלי כשער של עכשיו ויהיה אצלי חיטים בהלואה כך וכך סאים אם יש לו חטים ככל שיעור מעותיו מותר שהרי זה קנה אותם בכסף שנתן לו ואע"ג דלא משך מ"מ כיון שאין הלוה יכול לחזור מן המקח עד שיקבל עליו מי שפרע גמר ומקני וא"כ אף אם יתיקרו החטים הרי נתיקרו ברשות המלוה ואין כאן ריבית כלל ונאמן המוכר לומר שיש לו כ"כ חיטים וא"צ להביא ראיה לדבריו (ועיין לעיל כלל קל"ב סי' י"א) ודווקא שיש לו באמת ולא מהני מה שמשקר ואם משקר הלוה עושה איסור ועובר על לפני עור ואם המלוה יודע שמשקר גם הוא עובר וע"ש מה שכתבתי בנ"א (ונ"ל דאפילו אם מכרם פחות מהשער מותר דכיון דבטעמא דיש לו רשות לאדם למכור נכסיו בכל מה שירצה ומה שכתבו הפוסקים עשה עלי כשער של עכשיו היינו משום סיפא דבאין לו אפילו יצא השער אסור ומה שכתב הש"ך בסק"ד בשם הפרישה קאי דוקא בפוסק ואין לו דאז בעינן דוקא כפי השער עיין בפרישה אות ג' ובש"ך וצ"ע) אבל אם אין לו ככל השיעור מעותיו לא מהני אם יש לו מעט מאותו מין כדלעיל סי' ב' דהתם הלואה היא וחשבינן כל מיעוט ומיעוט כאלו נקנה למלוה וחוזר ולוה לו כדלעיל משא"כ הכא במכירה אינו יכול למכור מה שאין לו ואפילו יש לי מעות מזומן כשיעור כל החיטים לא מהני כדין כל דבר שאינו ברשותו שאינו יכול למכור אע"פי שיש לו מעות שיוכל לקנות ולכן אפילו יצא השער לא מהני דכיון שאין כאן מכר הרי היא הלואה ומה שיש לו המעט כבר נמכר וא"כ השאר הוא כמלוה סאה בסאה ואין לו כלל ושמא יתיקרו והוי ריבית (קס"ג סעיף א'):