חכמת אדם · סימן י״ג, ג׳

אם הוציא הריאה קודם שבדקה בפנים והרי היא בפנינו בלא שום ריעותא צריך להניחה במים פושרין ולנופחה דחיישינן שמא אי הוי בדק קודם שהוציא' היה מרגיש בה סרכות אלא שנתקו ואע"ג דאין אנו בקיאין בבדיקה מ"מ כיון שאין ריעותא לפנינו סמכינן ע"ז (תב"ש דלא כט"ז) אבל אם נטלה והלך לו וכיוצא בו שנאבדה הריאה מדינא כשר כיון שלא ידענו שום ריעותא מוקמינן אחזקת כשרות וכן סתם הב"י בש"ע אלא שבמדינות אלו חוששין להפוסקים דאפילו נאבדה ריאה באונס או בשוגג אסור משום שרצו חכמים לחזק דבריהם בבדיקת ריאה ואם בדיעבד יהיה מותר כ"א ישליך הריאה ויאמר שבאונס נאבדה ומ"מ בהפ"ג או בגדיים וטלאים וחיות שאין סירכות מצוי בהם יש להתיר (עיין בש"ך ס"ק ט' שכ' לעיין בס"ק ל"ח ושם מבואר דכ"ז שנקרא בלשון בני אדם גדי וטלה ושם כ' לעיין סי' ל"ה לענין חיתוך אונות. וכוונתו דכל דבר אמרינן לחומרא ולכן לענין חיתוך אונות כ' דוקא בתוך ל' יום ויונק וכן לענין שלא למעך בסרכא כתב להחמיר כ"ז שנקרא גדי וטלה ומה שכתב כאן לעיין בס"ק ל"ח מוכח דכוונתו דהכא כיון דמדינא בנאבדה ריאה מותר ואינו אלא חומרא וכמש"כ הש"ך בס"ק ח' ולכן אזלינן לקולא דכ"ז שנקרא בלשון בני אדם גדי וטלה כשר בנאבד) ולכן אם אבדה במזיד שהשליכה וכיוצא בה דינו כמבטל איסור דרבנן במזיד (ודינו מבואר לקמן כלל נ"ב (ולכ"ע אפילו במקום שנהגו לנפח כל ריאה אם נאבדה לאחר שבדק קודם נפיחה מותר אם לא שראינו בו ריעותא שצריך בדיקה מדינא דאסורה (ש"ך ס"ק ד' וס"ק ו'):