העונה האמורה בתורה שחייב האדם לאשתו אין שוה בכל אדם אלא שהתורה מסרה הדבר לחכמים להבחין כל אחד ואחד לפי אומנתו שהאשה תספיק בזה ואסור לבטל העונה אפילו בימי עיבור והנקה ואם קיים כבר מצות פו"ר והיא מוחלת עונתה מותר לבטל אבל כשלא קיים לא מהני מחילתה ולפי שכ"ז הוא מדינא ועיקר העונה הוא כשרואה שאשתו משתדלת אותו בדברים או שמתקוטטת עמו והוא מבין שהוא בשביל שהיא רוצה בתשמיש יותר אז חייב לקיים העונה ואפילו העונה שקצבו חכמים שלא לפחות הוא דוקא במי שגופו בריא אבל מי שאינו בריא אינו חייב אלא לפי מה שאומדין אותו שיכול לקיים ואפילו ת"ח דמדינא עונתו משבת לשבת ראיתי בצוואת ר"י ל"ס מפראג שצוה לתלמידיו פעמים בשבת והעיקר הכל לפי מה שהוא אדם ועוד נ"ל דאפילו בכ"מ שאסור לשמש כגון ביום וכיוצא בו אם ח"ו יצרו מתגבר עליו ומתירא שיוציא ח"ו ז"ל מותר לשמש בכל אופן ולכן לא העתקתי העונות והרוצה לעיין יעיין בא"ח ריש סי' רמ"א ובא"הע סי' כ"ו. ועכ"פ אסור לאדם למנוע מאשתו עונתה ואם מנעה כדי לצערה עובר בל"ת שנאמר ועונתה לא יגרע ואם אינו יכול לבעול אם ראוי לרפואה צריכה להמתין עד שיתרפא ואם אין ראוי לרפואה ימתין ששה חדשים ואז אם אינה רוצה למחול יוציא ויתן כתובתה ולא יעגנה ועובר בכל יום על לא תעשה:
חכמת אדם · סימן קכ״ח, י״ט
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.