הכונס את הבתולה בועל בעילת מצוה וגומר ביאתו אפילו אם הדם שותת ופורש מיד אפילו באבר חי אפילו היה קטנה שלא הגיע זמן לראות ולא ראתה וכן אפי' היא בוגרת לא אמרינן שכבר כלו בתוליה (ט"ז) ואפילו בדקה ולא מצאה דם טמאה דשמא ראתה טפת דם כחרדל וחפהו ש"ז דאע"ג דדם בתולים היא ואין הדם נדה כלל שאין זה בא מן המקור מ"מ כבר נהגו כל ישראל להחמיר ולהחזיק דם בתולים כדם נדה. ומ"מ נהגו להקל אם לא גמר ביאה רק הערה בה ולא ראתה דם אבל אם בא עליה ביאה ממש דהיינו שהכניס כל האבר אעפ"י שלא זרע צריך לפרוש ממנה אעפ"י שלא ראתה דם וצריך החתן שיזהר שלא ישהה עצמ' מלבעול ב"מ כדי שלא יבא ח"ו לידי קישוי אבר וכ"ש להשז"ל (סימן קצ"ג):
חכמת אדם · סימן קט״ו, ט״ו
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.