חכמת אדם · סימן ק״ז, א׳

דין נדה וזבה מה"ת (סי' קפ"ג):כתיב בפ' קדושים ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקורה הערה כו' ונכרתו שניהם מקרב עמם ודוה הוא כולל ב' מינים נדה וזבה (שדוה ר"ל שזב ממנה דם) וכתיב מקורה הערה למדנו שאפי' לא גמר ביאתו אלא שהערה בה לבד מ"מ חייבים כרת ואין הפרש אם היא גדולה או קטנה או פנויה בין שפחה בין משוחררת וגיורת ובין ראתה באונס או ברצון ואפי' לא יצא הדם לחוץ אלא נעקר מן המקור ועדיין הוא בבית החיצון דהיינו בין השינים מקום שמגיע אליו האצבע בשעת גמר ביאה טמאה (רמב"ן פ"ג): והנני מבאר לך מה היא נדה ומה היא זבה מדין תורה ואיך הוא מנהגנו עפ"י תקחז"ל ואעתיק לך לשון הזהב של הרמב"ן בהל' נדה וז"ל נדה האמורה בתורה כל שראתה דם בבשרה ממקור דמיה בין שלא ראתה אלא טפה אחת כחרדל או פחות מכן בין שהיתה שופעת דם ז' ימים ופסקה בסוף יום ז' דין אחד הוא וטובלת בלילה שהוא ליל שמיני וטהורה לבעלה וזו היא נדה האמורה בתורה שנאמר שבעת ימים תהיה בנדתה. חזרה וראתה מליל שמיני ואילך זו היא הנקראה זבה שנאמ' ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה מפי השמועה למדו ימים רבים ג' לומר שאם ראתה אחר זמן נדתה או סמוך לנדתה ג' ימים רצופים שבכל יום תראה דם אפילו טפה פחותה מן החרדל ה"ז זבה גדולה ומאחר שתפסוק ראייתה צריכה לספור ז' ימים נקיים חוץ מן היום שפוסקת בו וטובלת ביום ז' לספירה אחר שתנץ החמה וטהורה לבעלה שנאמר וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר: