כתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו וקבלו חז"ל דתיבת שעטנז הוא כאילו כתיב שוע טוי נוז ונחלקו הפוסקים בפירוש' ולכל הפירושים הצמר והפשתן שהיו שועים יחד ר"ל שנסרקו במסרק ואח"כ נטוו יחד ואח"כ ארגן יחד לרש"י הוי כלאים דאורייתא וכן אם היה כל אחד שוע לבד וטווי לבד ואח"כ קלען או תפרן או קשרן יחד לכ"ע נמי הוי דאורייתא כדמוכח מהא דקי"ל דהתירה התורה כלאים בציצית מסמיכת הכתובים דסמיך ליה גדילים תעשה לך אצל שעטנז והתם הוא ע"י קשירה (רק באריג ס"ל לרש"י דאינו אסור מה"ת אא"כ היה שוע וטווי כאחד) ואע"ג שאינן שזורין החוטין (חוץ לר"ת כיון שאינו שזור אינו דאורייתא דס"ל דנוז ר"ל שזור) היה שוע או טווי לבד כגון הלבדין שקורין פילשין או הכובע שקורין קאפעלושין לרמב"ם הוי כלאים דאורייתא ולשאר פוסקים דרבנן וכן העורות התפורים בפשתן לתפרם תחת בגד של צמר או לחבר בגד צמר בבגד פשתן ע"י שמפסיקין ביניהם בבגד משי או חתיכה עור לרמב"ם הוי כלאים דאורייתא ואפי' נתן צמר ופשתים בשק וכרכן הוי כלאים דאורייתא ומעכשיו נפרט הדברים מה שאסור לרמב"ם ואף שנוהגין כשאר פוסקים מ"מ כל י"ש יעשה מלבושיו שלא יהיה בו שום חשש איסור לכ"ע:
חכמת אדם · סימן ק״ו, י״א
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.