חכם שאסר וכבר חלה הוראתו אין חבירו רשאי להתיר משיקול הדעת ואפילו התיר אינו מותר (ש"ך ס"ק נ"ד שהרי כבר נעשה חתיכה דאיסורא ע"י הוראת חבירו. ודוקא חבירו אבל כל שאינו חבירו שהוא גדול ממנו יכול להתיר מה שאסר חבירו אפילו במידי דתליא בסברא אבל י"א דאפילו אם הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין (ש"ך ס"ק נ"ג נ"ד) אבל אם יש לו קבלה שאין הדין כן או שטעה בדבר משנה כגון דברים המפורשים בדברי הפוסקים יכול להתיר. ואפילו אם טעה בשיקול הדעת דהיינו שהוא מחלוקת בין הפוסקים ופסק האוסר כחד מינייהו וסוגיא דעלמא כאידך יכול לישא וליתן עם המורה עד שיחזור בו וכיון דהשיקול הדעת היה בטעות לא שייך לומר שוי' חתיכה דאיסורה אבל אם אינו יכול לברר בראיות שטעה אע"ג שגם המורה חוזר בו מ"מ נשאר באיסורו ואינו יכול להתיר כיון דכבר שויה חתיכה דאיסורא ולכן אין איסור לשואל לשאול לשני ובלבד שיודיע אותו שכבר הורה הראשון לאיסור ואפילו אם התיר הראשון י"א דאם כבר חלה הוראתו אין לשני לאסור מתוך שיקול הדעת משום כבודו של חכם אבל י"א דדעת רוב הפוסקים דדוקא להתיר מה שאסר חבירו אסור משום דכבר חלה הוראתו אבל לאסור את המותר לא חיישינן לכבודו של חכם וכ"ז באותה הוראה עצמו אבל במעשה אחר פשיט' שיכול להורות מה שנראה אליו ואם החכם הראשון אסר מחמת חומרא או גדר או סייג אינו יכול להתיר אפילו במעשה אחר (סעיף ל"א ובש"ך):
חכמת אדם · סימן ק״ד, ו׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.