חכמת אדם · סימן ק״ד, י״א

מי שהעידו עליו שביזה ת"ח אפי' בדברי' אפי' שלא בפניו ב"ד בימי קדם היו [*) אבל בזמן הזה אין בנו כח להחרים אם יהיה ת"ח כ"א עפ"י רשיון הממשלה ודינא דמלכותא דינא,] מנדין אותו ברבי' ולא היו מתירין לו עד שיפייס את החכם שנדוהו בשבילו ואם בזה את החכם לאחר מותו ב"ד היו מנדין אותו ולא היו מתירין לו עד שיחזור בתשובה אבל אין דין ת"ח בזמ"הז לענין שיתן לו המבייש ליטרא דדהבא. ומ"מ יקנסו הב"ד המבייש ברשיון הממשלה לפי המתבייש ובלבד שלא יתחיל החכם במריבה לבזות בני אדם שלא כדין ויגרום בזה שיבזוהו ויתרסו נגדו ומ"מ אף אם התחיל החכם קצת אין רשות לכל אדם להחציף נגדו לענות לו בעזות. החכם עצמו בימי קדם הי' מנדה לכבודו לע"ה שהתפקר כנגדו וא"צ לא עדות ולא התרא' ולא היו מתירין לו עד שירצה החכם ואם מת החכם באים שלשה ומתירים לו ואם רצה החכם למחול לו ולא נדהו הרשות בידו ואעפ"י שיש רשות לחכם לנדות לכבודו אין שבח לת"ח שינהג עצמו בדבר זה. בד"א שחרפוהו בסתר אבל אם חרפוהו בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו אלא עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו (רמ"ג) ועיין שם עוד דינים הרבה שחייבים לנהוג בת"ח: