חכמת אדם · סימן ק״א, כ׳

מי שהודה ברבים או כתב עליו שטר והודה בו שנשבע ואומר אח"כ שלא נשבע ונותן טעם למה אומר שנשבע נאמן וכ"ש אם האמת שלא נשבע שאין עליו איסור שבועה משום הודאתו ואם כ' בשטר שנשבע בפועל או שעדים כתבו בשטר שנשבע והוא אומר לא נשבעתי והתובע מכחישו צריך לקיים שבועתו ומ"מ אם אינו ניתן אמתלא לדבריו למה כתב שנשבע אלא שאומר לא נשבעתי אפילו התובע מודה שלא נשבע בפניו מ"מ שויא אנפשיה חתי' דאיסור' שהרי כ' שנשבע ואפשר שנשבע שלא בפניו וכשהתובע אומר שנשבע בפניו אפשר דאפילו אמתלא לא מהני (סימן רל"ו סעיף ו' ובש"ך ס"ק כ"ח) ואם נכתב בשטר לשון השבועה והוא מודה רק שלא הוציא הלשון בפיו כתב בתשובת רדב"ז ח"ג סי' תר"ה דהוי דברים שבלב ובשבועה כתיב לבטא בשפתים דוקא וע' בחיבורי נ"א כלל ט' ומ"מ נ"ל שאם הוא אי אחר קרא השטר לפניו ואח"כ בא על החתום הוי כמוציא שבועה מפיו כדלעיל כלל צ"ג סי' י"ג. ועוד נ"ל שאם היה סבור שזהו שבועה ועבר עליו אע"ג דאח"כ נודע לו שלא חל השבועה מ"מ איהו לאיסורא קא מכוין כדין אשה שנדרה והפר לה בעלה והיא לא ידעה ועבר על הנדר מ"מ לוקה מכות מרדות (כדאיתא ברמב"ם פי"ב מהלכות נדרים) וע' בבאר הגולה סעי' זה בשם תשובת ר"מ מודינא בשם ר"י הלוי במי שנשבע בכ"י ולא הוציא מפיו דחייב לקיים שבועתו ואם לא קיים דינו מסור לשמים ובדיני אדם אין לחייבו: