חיי אדם · סימן ס״ח, ט׳

צריך שיכוין לצאת במצוה זו כדקיי"ל מצות צריכות כוונה. ודוקא מצוה דאורייתא אבל דרבנן יוצא אפי' בלא כוונה (מגן אברהם בסי' ס') ונ"ל דזה דווקא בקורא ק"ש בדרך לימודו (עיין זבחים ב' ע"ב וע"ש בתוס' ד"ה סתם אשה) וכן שכפאוהו לאכול מצה והוא היה סבור שהוא יום חול או שהיה תוקע לשיר וכיוצא אבל אם קורא ק"ש כדרך שאנו קורין כסדר התפלה וכן שאכל מצה או תקע ונטל לולב אעפ"י שלא כיון לצאת יצא שהרי משום זה עושה כדי לצאת אעפ"י שאינו מכוין (עיין סימן ס"ו וסי' תרע"ה ועיין בתוס' סוכה מ"ב ד"ה אמר אביי ובטור בסי' ס' ובסי' תרכ"א) ואפי' למאן דס"ל מצות אין צריכות כוונה הנ"מ בסתם אבל אם כיון בפירוש שלא לצאת בו וודאי דאינו יוצא בע"כ (כ"כ תוס' בסוכה דף ל"ט וכ"כ הרא"ש והטור שיכוין שלא לצאת עד שיברך והביאו המגן אברהם סי' תרנ"א ס"ק י"ב והשיגו דהא י"א א"צ כוונה ובאמת כוונת הש"ג בלתי ס' כמו שכתבו תוס' ורא"ש אלא שהקולמוס פלט שלא בדקדוק) וי"א דאפי' למאן דס"ל מצות א"צ כוונה דוקא בדבר שיש בו מעשה אבל בדבר שאין בו אלא אמירה לכ"ע צריכה כוונה (עיין בב"י בסי' ס' ובסי' תקפ"ח ובפ"ח שם):