נ"ל דאם היה סובר שנצרך לצאת ומחמת זה גמר בדעתו שלא לאכול עוד ואמרו לו שא"צ לצאת אפילו לא בירך ב"א נ"ל דצריך לחזור ולברך אע"ג דלא הסיח דעתו מרצונו דהא רצונו היה שיאכל עוד אלא מחמת טעות שסבר שצריך לצאת אפ"ה מקרי היסח הדעת (כנ"ל ממה שכתב התוספות ברכו' מ"ב וכתבתי לעיל כלל מ"ט סי' י"ג ובזה גם המ"א מודה שהרי עכ"פ גמר בדעתו שלא לאכול) ואם בירך ברהמ"ז הוי היסח הדעת לכ"ע שהרי מטעם זה צריך לברך על כוס בה"מז ולא מהני דעתו:
חיי אדם · סימן נ״ט, ח׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Chayei Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חיי אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.