חיי אדם · סימן נ״ו, א׳

דין עיקר וטפל (סימן רי"ב)כל דבר שהוא עיקר אכילתו עכשיו ואוכל עמו או לאחריו איזה דבר לטפל וכ"ש אם הם מעורבי' שאז הולכין אחר הרוב והרוב הוא העיקר ובחמשת מיני דגן הם העיקר כדלעיל כלל נ"ד מברך על העיקר ופוטר את הטפל וא"צ לברך עליו לא לפניו ולא לאחריו. ודוקא ע"פ ד' תנאים (א) שיהיה דעתו עליו בשעת ברכה או שרגיל בכך. (ב) שאוכל הטפל באותו מעמד לאפוקי אם הלך בנתיים לחדר אחר. (ג) שאין כוונתו כלל לאכילת הטפל ואינו אוכלו אלא בשביל העיקר. (ד) שאוכל העיקר תחלה ולכן אם חלש לבו ואוכל דג מליח או צנון ובצל וכדי לבטל טעם החריפות אוכל גם מעט פת או דבר אחר וכן השותה יי"ש ואוכל אחריו מעט פת מברך על העיקר וא"צ לברך על הטפל ודוקא שהיה דעתו על זה בשעת הברכה או אפילו שלא היה בדעתו בפירוש רק שרגיל בכך ואוכל העיקר תחלה ולכן אפילו לא היה הטפל בשעת ברכה והביאו לו אח"כ מ"מ א"כ לברך על הטפל אבל אם אינו רגיל בכך וגם לא היה בדעתו בפירוש או שאכל הטפל קודם שאכל העיקר או אפילו שהיה דעתו אלא שהלך אחר הברכה לחדר אחר ליקח הטפל בענין דהוי שינוי מקום כדלקמן כלל נ"ט צריך לברך גם על הטפל (סי' רי"ב):