כל הברכות כולם יכול אחד להוציא את חבירו ובלבד שיהא מחויב דדבר. היה המברך חייב מדרבנן והשומע חייב מדאורייתא אינו יכול להוציא אלא אם כן אומר עמו מלה במלה. לפיכך שלשה שאכלו כאחד וקצתם אכלו כדי שביעה ואחד אכל כזית אין זה שאכל כזית יכול להוציא האוכלים כדי שביעה. וכן מי שהתפלל בע"ש ואם כן כבר יצא ידי קידוש דאורייתא אינו יכול להוציא מי שלא התפלל עדיין כיון שזה מחויב דרבנן וזה מחויב דאורייתא ודוקא כשכולן יודעין לברך ולקדש אבל אם אינן יודעין לברך ולקדש יכול זה להוציאם שהרי אפילו מי שכבר קידש שאינו אפילו מדרבנן יכול להוציא דכל ישראל ערבין זה בזה אבל בברכת המזון אף על פי שזה אינו יודע לברך אינו יכול להוציאו אלא אם כן אכל על כל פנים כזית דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך (עיין בסימן קצ"ז בסעיף ד' במג"א שם):
חיי אדם · סימן ה׳, כ״א
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Chayei Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חיי אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.