הפסיק בדבור אם הוא לצורך אותו דבר או אפי' לצורך סעודה אפי' דיבר כמה תיבות א"צ לחזור ולברך כגון שאמר הביאו מלח או לפתן אפילו אין דעתו לטבול בו פרוסת המוציא וכן אם אמר תנו לפלוני לאכול או תנו לבהמה לאכול שגם זה צורך סעודה דאסור לאכול עד שיתן מאכל לבהמה כל זה הוא צרכי סעודה וכיוצא בו בשאר ברכות. ומ"מ לכתחלה לא יפסיק כלל ואם אינו לצורך צריך לחזור ולברך (בסי' קס"ז ותל"ב) ואם הפסיק רק בתיבה א' או ב' צ"ע: ואם הוציא רבים בברכתו צריכין גם השומעים שלא להפסיק עד שיטעמו ואם הפסיקו שלא לצורך אותו דבר צריכים לברך דבודאי לא עדיפי השומעים מהמברך עצמו דדוקא בקידוש והבדלה אם טעם א' יצאו כולם משא"כ בברכת הנהנין צריכין כולם לטעום ולכן אסורים להפסיק ואפשר מטעם זה נוהגין שכ"א מברך לעצמו ומ"מ אם ראובן נטל ידיו ושמעון בירך המוציא ונתכוונו שניהם לצאת ואח"כ נגב ראובן ידיו ובירך ענט"י לא הוי הפסק וא"צ לברך המוציא דברכת ענט"י הוי צורך סעודה (ס"ח קס"ז בט"ז ומגן אברהם):
חיי אדם · סימן ה׳, י״א
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Chayei Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חיי אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.