היה בדעתו שיאכל עוד ושכח ובירך ב"א ורוצה אא"כ לאכול עוד א"צ לברך ב"ר שהרי לא הסיח דעתו (מגן אברהם סי' ק"צ ס"ק ג') אבל אם היה סבור שאין לו עוד לאכול צריך לברך ואם בירך ברה"מז נ"ל דצריך לחזור וליטול ידיו ולברך המוציא אעפ"י שהיתה בטעות דברה"מז הוי הפסק (ועיין ברכות מ"ב תוספת ד"ה אתכא דמי ששכח לאכול אפיקומן ואמ' הב לן ונברך אינו היסח הדעת דאנן אתכא דרחמנא סמכינן משמע אבל אל"כ אעפ"י שהיה בטעות הוי היסח הדעת וצ"ל דדוקא הב לן ונברך הוי הפסק וכן ברהמ"ז שהרי לכ"ע צריך לברך על כוס של ברה"מז אבל ב"א ס"ל להמגן אברהם דלא הוי הפסק מצד עצמו וגם לא דמי לנפל טליתו דהתם אזדא ליה מצותו ומ"מ צ"ע מנ"ל סברא זו ועיין מגן אברהם שם ס"ק א'):
חיי אדם · סימן מ״ט, י״ד
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Chayei Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חיי אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.