לפי שברכת המזון הוא דאורייתא לפיכך כל ספק שיסתפק בו חייב לברך כדין כל ספק דאורייתא לחומרא. ונשים הם ספק אם חייבות מן התורה מדכתיב על הארץ הטובה ונשים אין להם חלק בארץ משא"כ כהנים ולוים אף על פי שאין להם חלק מ"מ יש להם ערי מגרש וי"א משום שלא ניתן להם ברית ותורה מ"מ אם אכלו כדי שביעה ונסתפקו אם ברכו ה"ל ספק דאורייתא וצריכין לברך ונ"ל אם לא אכלו כדי שביעה א"צ להחמיר (דהוי ס"ס שמא כבר ברכו ואת"ל דלא ברכו שמא הלכה כמ"ד דבעינן כדי שביעה מדאורייתא ואף דמדרבנן אכתי חייבין מ"מ ה"ל ס' דרבנן. ועיין ש"ך בכללי ס"ס אבל באכלו כדי שביעה א"ל ס"ס שמא פטורין מדאורייתא דאיבעיא דלא נפשט אינו נכנס בגדר ספק כמש"כ הפ"ח שם) (סימן קפ"ו):
חיי אדם · סימן מ״ז, ב׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Chayei Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חיי אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.